מעקבים, ציתותים וטרור: סיור צללים בירושלים
רחובות הבירה עשירים בהיסטוריה קרובה ומדממת, לצד פרשיות ביטחוניות שטרם נחשפו במלואן. סיור "באזור הדמדומים" מעלה מהאוב פיגועים ונקודות חיכוך בתולדות הדמוקרטיה הישראלית
מרגלים, מעקבים וציתותים, פיגועי טרור והיסטוריה כואבת. רחובותיה של ירושלים מרוצפים בסיפורים מסמרי-שיער לא רק מתקופות קדומות, אלא גם מעשרות השנים האחרונות. הליכה בעקבות כל אלה מתאפשרת בימים אלה ומחברת את כותרות העיתונים והזכרונות הכואבים אל המקומות שבהם כל אלה התרחשו. את הסיור של "יד יצחק בן צבי" בתחנות "אזור דמדומים" בירושלים מוביל רן שחורי, ששירת במשך למעלה משני עשורים במערכת הביטחון, ומכיר מקרוב כמה מהנפשות הפועלות.
שחורי מספר כי הוא משתדל לא להתעסק יותר מדי בפרשיות ביטחוניות "טריות", ואומר כי הוא "מעדיף לתת כבוד לחיים", ולהסתמך על תיעוד היסטורי ועיתונאי בבואו לספר את סיפורן של הנקודות במסלול. "אני קורא לזה טיול באזור הדמדומים של ירושלים, בנקודות ההשקה שבין חברה, דמוקרטיה וביטחון", הוא מסביר - ויוצא לדרך.
בית פרומין: הדמוקרטיה במבחן
הבניין המוכר ברחוב המלך ג'ורג' 24 ששירת את שנותיה הראשונות של כנסת ישראל, איכלס גם כמה פרשיות ביטחוניות. הארוע הדרמטי ביותר התרחש ב-29 באוקטובר 1959, כאשר משה דואק השליך רימון לעבר שולחן הממשלה באולם הדחוס. שר הדתות משה שפירא נפצע קשה מהפיצוץ, וראש הממשלה דוד בן גוריון והשרה גולדה מאיר נפצעו מרסיסים. שחורי מספר כי בעקבות הארוע הזה חל שינוי של ממש ביחידה לאבטחת אישים של השב"כ, ששיפרה את דרכי עבודתה. לימים ניסה דואק עצמו לרוץ לכנסת בראש מפלגה קטנה. הפעם היו אלה הבוחרים ואחוז החסימה שמנעו את כניסתו למשכן.
בית פרומין. משכנה הראשון של הכנסת
פרשייה נוספת שהתרחשה כמה שנים קודם לכן והסעירה את המדינה היתה הציתות שהתקין השב"כ במשרדו של מנהיג מפ"ם, מאיר יערי. הדבר התרחש ב-1953, כאשר שירות הביטחון עסק אחר קבוצות פוליטיות שנחשדו בחתרנות כלפי המדינה. על הארגון נמתחה ביקורת בטענה כי הוא כלי שרת פוליטי בידי השלטון.
שחורי מזכיר בנקודה זו עוד אנקדוטה, לצד הציתות ליערי: טענות שעלו גם מצד חברי הכנסת מאיר וילנר ותופיק טובי מ-מק"י, כי דירתם הירושלמית נתונה לציתות. בניגוד לפרשת יערי, הדבר לא אומת מעולם, ואף עורר לעג וביקורת כלפי השניים, שניסו כביכול לתפוס כותרות. "לבי לבי למאזין", נכתב בטור סאטירי באחד העיתונים, לצד גיחוך על השיעמום שעמו התמודד איש השב"כ - אם בכלל היה כזה.
גולדה מאיר נואמת בכנסת הראשונה (צילום: PRIDAN MOSHE לע"מ)
בעבר הוצעו תוכניות להפוך את המקום למוזיאון, אך היום יושבים בבניין בתי הדין הרבניים. שינויים נרחבים נעשו בתוככי הבניין, וקשה להבחין בצורתו בעת ששימש את הכנסת. המבואה נותרה כפי שהיתה, וכך גם חלקים קטנים ברחבי המקום.
המדרחוב: פיגוע במלון אטלנטיק
הפיצוץ שהחריב את מלון אטלנטיק ושני בניינים סמוכים לו ב-22 בפברואר 1948 הותיר מעט מאוד סיכוי למי שהיה בתוך הבניין. 58 בני אדם נהרגו בפיצוץ, כאשר מכונית התופת שהובאה לפינת הרחובות הלל ובן יהודה בידי ערבים שהתחפשו לחיילים בריטים, התפוצצה ב-6:30 בבוקר. בימים שטרם יחידות החילוץ המתקדמות – נראו על שרידי הבניינים המחלצים נושאים שלטים ובהם נכתב: "לעבוד בשקט! אפשרו לשמוע אנחות פצועים".
הדיווח על הפיצוץ במלון ב-22/2/1948
בקומת הקרקע של אותו בניין ניצבת עד היום חנות הארנקים והתיקים של משפחת ורשבסקי. מוטי, בעל החנות, היה ילד קטן אז ועוד זוכר את יום הפיגוע. למזכרת הוא מחזיק תמונה שבה נראית אמו יורדת בסולם ומחולצת מבין ההריסות. לאחר הפיגוע הזה צצו כמה סיפורי נסים, אודות אנשים ספורים ששהו במלון, אך מסיבות שונות לא נכחו בו בעת הפיצוץ – וחייהם ניתנו להם במתנה.
הבניין ששוקם. חנות התיקים בקומת הקרקע (צילומים: יואב גלזנר)
הטרור שב ופקד את אותה מדרכה כמעט 50 שנים לאחר מכן. מול אותה חנות ארנקים ניצבת אנדרטה המזכירה פיגוע תופת אחר ברחוב, זה שהתרחש ב-4 בספטמבר 1997. חמישה בני אדם נרצחו כאן, בהן שלוש נערות בנות 14. "וכל אחת מהן ציפור גן עדן", נכתב על אבן הזיכרון במקום.
רצחו את הנהג, ומילכדו את המונית בלב המדרחוב
בנקודה אחרת, לא ניתן להבחין בשרידים לדרמה שהתחוללה סמוך לבניין שבלב המדרחוב, בבן יהודה 7. מתוך חדר המדרגות משקיפים החוצה ואז מתבקשים המטיילים לדמיין מונית נטושה, ובתוכה גופתו של הנהג. אותה מונית מולכדה במהלך פיגוע שאותו ביצעו האחים ממשפחת מלעאבה, תושבי שועאפט שהתגייסו לפתח בשנת 1973 והפכו לחוליית טרור רצחנית שפעלה עד שנתפסה ב-1974. האחים מלעאבה קיבלו חלק מאמצעי הלחימה בהם השתמשו מהארכיבישוף הילריון קפוצ'י.
הצצה מתוך הבניין. כאן עמדה המונית
בעת שהיה נתון למעקב השב"כ, קפוצ'י נתפס באוגוסט 1974 בדרכו בירושלים, ובמכוניתו התגלו חומרי נפץ רבים. הוא נשלח ל-12 שנות מאסר, אך שוחרר ב-1977. מאז צף ועולה שמו כפעיל בארגוני טרור נגד ישראל. לפני כשנה וחצי הוא שוב גורש מישראל, לאחר שניסה להגיע עם ספינת סיוע לעזה.
כיכר ציון: נאומים קשים, הסתה וטרור
הכיכר שבתחתית המדרחוב מקפלת בתוכה כמה רגעים מכוננים של הדמוקרטיה הישראלית. שחורי מציין כמה מהם, בליווי תמונות ואף הקלטות. בינואר 1952 נאם כאן מנחם בגין נגד הסכם השילומים עם גרמניה. "אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ"ל, היום הזה אני מודיע לכם כי לא תהיו עוד ממשלה יהודית, ולא תהיה לכם הזכות המוסרית בישראל", אמר מעל המרפסת למפגינים.
כיכר ציון, בלי סערת ההפגנות
ב-1995, זמן קצר לפני רצח ראש הממשלה יצחק רבין, נאמו מעל אחת המרפסות המשקיפות לכיכר ראשי האופוזיציה דאז, ובקרב המפגינים למטה הונפו כרזות ובהן נראה רבין לובש מדי אס-אס. רבים רואים באותה הפגנה את אחד הארועים ששימשו כר פורה לרצח. באותה נקודה משמיע שחורי הקלטות של דברי ההסתה בקרב המפגינים – ומספר מעט על העולם המורכב והמרתק של הפעלת סוכנים, אגב מעורבותו של אבישי רביב ("שמפניה") בפרשה הכאובה.
מול הכיכר, מעברו השני של רחוב יפו נמצאת הנקודה שבה התרחש פיגוע "מקרר התופת" ב-4 ביולי 1975. עוברי אורח הבחינו במקרר ריק שהונח בידי מחבלים פלסטינים, אך לא ראו את חומרי הנפץ שהוסתרו בדופן שלו. הוא התפוצץ לפני שחבלני המשטרה הגיעו למקום. 15 בני אדם נרצחו במקום וכ-60 נפצעו.
מאזור כיכר ציון ממשיך הסיור לכיוון מגרש הרוסים. משם יורדים לרחוב שבטי ישראל מספר 32, אל מול כנסיית סנט פאול, שהוצתה בידי פעיל ימין קיצוני באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת. אנשי ימין טענו אז כי המקום משמש לפעולות המיסיון בעיר. המבנה שהוקם ב-1873 על-ידי הכנסייה האנגליקנית, שופץ מאז וניתן להתרשם מחזיתו המטופחת.
מלחמת דת בכנסיית סנט פאול. הוצתה ושוקמה
נבי סמואל: פסגה מוקפת בלב הסכסוך
נקודה נוספת שמסמלת את אותו "אזור דמדומים" שבו מוליך שחורי את הסיור היא נבי סמואל, צפונית לירושלים. מאתר קברו של הנביא שמואל ניתן להשקיף ולראות לא מעט פנים של הסכסוך עם הפלסטינים והתסבוכות שיוצר המצב בשטח, מזה עשרות שנים.
נבי סמואל. בדמדומים
סביב לפסגה שעליה יושב האתר פזורים יישובים רבים, בהם התנחלויות, שכונות של ירושלים וכפרים פלסטינים – חלקם כאלה שנחקקו לעד בזיכרון המדמם של תולדות הטרור. מבט מזרחה מגלה את ביר נבאללה, ואת הבית שבו הוחזק החייל נחשון וקסמן ז"ל. באותו מקום נהרג גם סרן ניר פורז ז"ל, בעת ניסיון החילוץ שנכשל באוקטובר 1994.
מבט אל ביר נבאללה. ברקע - גדר ההפרדה
מכאן ניתן לראות גם את המסלול המשוער שבו פותה הנער אופיר רחום ז"ל להגיע לאזור ירושלים, טרם שנרצח ברמאללה בינואר 2001. עוד ניתן לראות מסביב את הר אדר, גבעון החדשה, גבעת זאב, שכונת רמות ותוואי גדר ההפרדה.
דווקא בבניין המרכזי שבאתר מורגשת שלווה יחסית, בעוד יהודים מתפללים על קברו של הנביא, מטרים בודדים ממסגד שנמצא בתוככי הבניין. אמג'ד, בנו של המואזין במסגד, פותח בפנינו את אולם התפילה בעזרת המפתח הגדול. הוא מספר כי בדרך כלל היחסים בין המאמינים שפוקדים את המקום תקינים. "לכל אחד יש את המקום שלו. האנשים הקבועים לא עושים בעיות", הוא מספר. "לעיתים רחוקות יש צעקות כלפינו בתפילה, אבל לא יותר מזה".
"האנשים הקבועים לא עושים בעיות". המסגד בנבי סמואל
לצד הפסגה, עומדים שרידיו של הכפר הפלסטיני נבי סמואל, שבו הזמן כמו קפא מלכת. שחורי מספר על תושב הכפר, מוסטפא עובייד סולימאני, שבשנת 1953 נעשה ניסיון מצד צה"ל לחסלו בשל פעילות הטרור שהוביל. הפעולה, שהתרחשה לאחר רצח שני חיילים באבן ספיר נכשלה, ומתוך הלקחים שהופקו – צמחה בין היתר יחידת ה-101 של הצנחנים.
כאמל, בנו של יעד החיסול, מתגורר עד היום בכפר נבי סמואל, ומתפרנס בדוחק מהפעלת המכולת המקומית שמשרתת כ-250 תושבים. גם סיפור החיים שלו נשמע כאילו לקוח מאזור הדמדומים. כששאלנו אותו מה חלום חייו, השיב בחיוך מר: "לראות את הבן שלי, הנמצא בירדן כבר 13 שנה וממתין לאישור כניסה לישראל. ואחר כך לנסוע לראות משחק כדורגל של ברצלונה".
"אני חושב שזו חובה אזרחית לבוא לכאן ולראות את הדברים", אומר שחורי לסיכום. "יש ויכוח פוליטי נוקב לגבי גורלה של ירושלים בעתיד, ואני אומר – תבואו לפה, תראו – ורק אז תחליטו מה עמדתכם, תהיה הדעה אשר תהיה".
הסיור של רן שחורי נעשה במסגרת קורס "אנשי הצללים" על עולם הריגול בישראל, של יד יצחק בן צבי .
לפנייה לכתב/ת 
