מיניותו של השלטון

התלונות נגד ניצב אורי בר-לב על תקיפות מיניות כביכול הן מעין הזמנה לציבור להתדיין על הקשר בין מין לשלטון. הזדמנויות לדיון כזה הוחמצו בעבר כאשר נדונו האשמות דומות נגד יצחק מרדכי, שר הביטחון לשעבר ומועמד לראשות הממשלה מטעם מפלגת המרכז, חיים רמון, המשנה לראשות הממשלה בזמנו, ומשה קצב, הנשיא לשעבר. בכל המקרים האלו התמקדו הדיונים הציבוריים במתלוננות ובחשודים ומאוחר יותר בכתבי האישום והמשפטים.

אך הדיונים הציבוריים לא עסקו בשאלה העקרונית של היקף אחריותם של אישי ציבור להתנהגות נאותה ועל הקשר בין מין לשלטון. און ושלטון

 היא תופעה לא פחות חמורה מהון ושלטון. העובדה כי ישנם אישי ציבור שמשתמשים במעמדם הרם לצרכים של ניצול מיני אינה חדשה בעולם ואף לא בישראל והיא נקשרה בשמותיהם של אישים פוליטיים ידועים.

מיניותו של השלטון היא כפולת פנים. מצד אחד האליטות הפוליטיות הן ברובן גבריות, למרות שגם מספר נשים נושאות בתפקידים ציבוריים בכירים. מצד אחר, תפקידים ציבוריים מקנים לנושאים בהם השפעה עצומה, יוקרה וכבוד, פרסום, קשרים, ובצידם של כל אלו חסינות משפטית, שחלה על לא מעט נושאי תפקידים פוליטיים.

הטענה העקרונית והמסורתית של אישי ציבור הנתונים לחשדות היא כי התנהגויות מיניות הנוגעות בחשד של ניצול מיני ראויות להגנת הפרטיות ואין לתקשורת ולציבור הזכות המשפטית והמוסרית לדרוש חשיפה ובדיקה. הטענה החוזרת ונשנית מצד אישי ציבור שכנגדם הוגשו תלונות והאשמות היא כי יחסי המין בוצעו בהסכמה מלאה בין בגירים ומעבר לכך אין ולא צריכה להיות לציבור כל מעורבות. כך טען רמון כי החיילת המתלוננת ביקשה לחבקו לצורך צילום, כך טען קצב כי המתלוננות חיפשו את קרבתו וקשריו ואחת מהן אף שלחה לו מכתבי אהבה. לטענתם מעבר לעובדה כי היחסים היו ביסודם מוסכמים אין לתקשורת ולציבור הזכות להתערב.

קריטריונים מחמירים

אולם הפסיקה בישראל ובמדינות אחרות נטתה בשנים האחרונות לצמצם את היקף החסינות של אישי ציבור ולדרוש מהם קריטריונים מחמירים של התנהגות. בצד עוצמתו של איש הציבור יש לתבוע ממנו חשיפה, גילוי נאות ואחריות. כך בתחומי לשון הרע וחופש הביטוי כך בנושאי אחריות מיניסטריאלית. כך אף בפסיקות בשנים האחרונות, שלפיהן גם יחסי מין שנעשו לכאורה בהסכמה הם ביטוי לניצול מרות, למשל - במקומות עבודה, בצבא ובאקדמיה. העובדה כי פלונית קיימה יחסי מין בהסכמה כביכול עם פלוני אין פירושה כי פלוני לא ניצל את מעמדו לרעה.

יש להחיל אמות מידה דומות גם בתחום התנהגותם המינית של אישי ציבור ביחס למי שייתכן כי נפגעה מיחסים אלו. מין ושלטון הם עניינו של הציבור. אין הכוונה חס ושלום לעתונות צהובה או להקמת משמרות צניעות, גם לא לרכילויות על חיי הלילה של אישים

 ציבוריים. הכוונה היא לצמצום של טענות פרטיות של איש הציבור - עליו יהיה לדעת כי מעשים החשודים כניצול מיני לא יזכו להגנה בטענה של פרטיות או בטענה גרידא של הסכמת המתלוננת.

כפי שפרטיותם של אישי ציבור צומצמה בפסיקה בתחומי חופש הביטוי ולשון הרע, כך חייב להיות המצב גם בכל הנוגע לאפשרויות של שימוש בעוצמה שלטונית וקשרים ציבוריים לצרכים של ניצול מיני. בדיון הציבורי המוצע חייבים ליטול חלק כלי התקשורת וארגונים חברתיים. עם זאת, לבתי המשפט יש תפקיד חשוב ביותר, שלא להסס בהחמרת ענישה כנגד אישי ציבור שעברו עבירות מין. לפעמים אין די בהרשעה, אלא במקרה הצורך אסור מלהסס להטיל גזרי דין משמעותיים ביותר.