נידח ומרתק: החיים על הקווקז הגבוה

ירדתי מכנסיית מריה הנמצאת על גבעה מעל הכפר אושגולי (Ushguli'). ביום חגה הכנסייה משמשת מקום עלייה לרגל לכל בני האושגולי, והם מגיעים לכאן בכל שנה מרחבי גאורגיה ומהעולם כולו.

הכפר נמצא בחבל סוואנטי, בחלק המערבי של הרי הקווקז הגבוה, במעלה עמק נהר אנגורי ויובלו מולקורה. הנהר חותר מתחת לתשע הפסגות המכוסות קרחוני-עד, הנישאות לרום של מעל ל- 4,000 מ', כשהגבוהה שבהן היא הר שחרה, המתנשא לרום של 5,068 מ'. יש הטוענים כי זה הכפר הגבוה ביותר באירופה - בגובה 2,100 מ'. 

הכפר אושגולי. הצריחים הם מגדלי שמירה עתיקים  (צילומים: זהר לפיד)

הרי הקווקז נוצרו מתהליכים גאולוגיים-טקטוניים, כחלק מן הקימוט האלפיני המתחיל בהרי הפירנאים בצפון ספרד ונמשך מזרחה עד הרי ההימליה במזרח. אורכו של רכס הקווקז כ-1,200 ק"מ ורוחבו בין 32 ל-180 ק"מ, בין הים השחור לים הכספי. דרום רכסי הקווקז גובלים בעמקי נהרות הזורמים לים השחור ולים הכספי לאורך קווי שבר ושקעים טקטוניים, ששימשו את דרכי המעבר ממזרח אסיה לחופי הים האגאי כחלק מדרך המשי.

הכפר אושגולי הוכרז על ידי אונסק"ו ב-1966 כאתר מורשת עולמית. הוא בנוי אבני צפחה וגרניט,

שהן המרכיב העיקרי של סלעי הסביבה, כשמתוך חצרות הבתים מזדקרים מגדלים מסיביים שנועדו בעת העתיקה להגנה והתבצרות כנגד תוקפים מכפרים שכנים או משבטים אחרים. יש עדויות כי בשנות ה-50 של המאה ה-20 היו עדיין פשיטות על הכפר מולכיס שבאזור אנגורי. ייתכן שבתקופה מאוחרת יותר הייתה בניית המגדלים ביטוי להפגנת עוצמה משפחתית ולא רק להתבצרות. תופעה דומה ניתן למצוא בעיירה סן ג'מיניאנו שבחבל טוסקנה אשר באיטליה, וכן באי סרדיניה. כיום משמשים המגדלים כאסמים לתבואות וחציר וכמחסנים. בחבל סוואנטי יש כ-175 מגדלי שמירה והגנה.

עלייה של 40 מטרים לראש המגדל

הובלת חציר מההרים, באמצעות שוורים

כשמשוטטים בכל מדינות ברית המועצות לשעבר מקבלים תחושה של עולם אחר, עולם מזוהה; העובדה שאת עיקר כוחה שאבה רוסיה מניהול מדינות הברית בדרך שבה לכל אחת מהן תפקידים מוגדרים במסגרת הכלכלית שלה. פירוק הברית עצר בהן למעשה את כל המערכות הכלכליות. המצב שנוצר דומה לרכב, שבו לכל מערכת יש תפקיד במערכת הכללית, אלא שלתיבת ההילוכים אין שום משמעות כאשר היא בנפרד מהרכב. כשנעים ברחבי גאורגיה חולפים ליד אנדרטאות שהיו בעבר מפעלים שייצרו מוצר אחד, כחלק מאותה מערכת שלמה שהתפרסה על פני כל מדינות הברית, ומאז הם עומדים דוממים.

הערים הראשיות במדינות ברית המועצות לשעבר נפתחו למערב; אבל ככל שמרחיקים מהן, חוזרים בשנים, ומי שמטייל היום בהרי הקווקז רואה בדיוק את מה שראו אלה שטיילו שם לפני עשרות אם לא מאות שנים. כאן, המשפט "הזמן עצר מלכת" נכון לא פחות מאשר כשהוא נאמר בנוגע לשבטים במזרח או באפריקה.

צפו באזור אושגולי

הכפר מסטיה הוא בירת מחוז סוואנטי הכולל עשרות כפרים שרובם שוכנים בצדו הצפוני של נהר אנגורי. בכפר יש מרפאה גדולה, בית ספר תיכון ושירותים מוניציפליים. שוטטתי בין בתי הכפר העתיק, בחצרות, ברפתות, באסמים, ובחלק מהמבנים הנטושים שנבנו לפני מאות שנים.

חיבור לתיירים - צוהר לעולם

תוך כדי שיטוט בכפר ראיתי נערה מציצה מחלון אחד הבתים; היא כנראה זיהתה אותי ואמרה לי באנגלית שאתמול היא רקדה עם החברות שלה לפני הישראלים ושאלה אם גם הייתי שם, ובלי להמתין לתשובה הזמינה אותי להיכנס ולהכיר את בני ביתה. נכנסתי. הנערה הייתה לבושה בלבוש כפרי, כשהאיפור מן הערב הקודם היה עדיין על פניה. מחוק מעט, אבל נקי. בבית עצמו ניכרו ניסיונות להתנתק מעט מן העבר, בעזרת טלוויזיה צבעונית וצלחת לוויין, אך פשטות הרהיטים ועיצוב הבית המסורתי הזכירו כי המקום עדיין נתון להשפעת המסורת הגרוזינית.

"שאבתם מים". בחלק מהבתים אין מים זורמים

לפי ההתלהבות של הנערה, נראה שהיא מחכה להופעות האלה וכנראה למפגשים שלאחריהן יותר מאשר התיירים; כי עבורם היא חלק מהמפגש עם המקומיים, ועבורה אנחנו המפגש עצמו, ולאחריו – החלום על עולם שהיא מכירה רק מהסיפורים ומהטלוויזיה. הנערה ידעה כמה מילים באנגלית, וכשהיא מוהלת את המילים בתוך שטף הדיבור הגאורגי, היא ניהלה שיחה כאילו אנחנו מכרים ותיקים, ובעיקר שאלה שאלות על איך זה שם, בישראל. הוריה ישבו מרבית הזמן בשקט, אך ניסו לעשות הכול כדי שהאורח יישאר כמה שיותר זמן.

העובדה שאני ישראלי הלהיבה אותם, והם יצאו מגדרם לארח אותי; פתחו שולחן כיד המלך, שכלל ריבות שונות (והגאורגים אלופים בריבות), לחם הבית עשוי קמח תירס, הנקרא מצ'אדי (שמשתלב עם הריבות בניגוד לחוקי הדיאטה), גבינה הדומה למוצרלה, הנקראת סולגוני (מודה – מעדן מלכים של ממש), והמאכל הלאומי – כיסונים ממולאים גבינה או בשר, הנקראים חאצ'פורי או חינקאלי. כנראה שהמפגשים שלהם עם זרים מאוד נדירים, שלא לדבר על ישראלים, וכנראה שההתרגשות לארח ישראלי בביתם הייתה עבורם מעין דרך לבקר בארץ שהם שמעו עליה, בעוד שהם כנראה מעולם לא יצאו מתחום המחוז.

הציור מעיד על היצרן. דוכן לממכר הלחם המקומי

מזכרת מירושלים, ופרידה בחיבוקים

הוצאתי מתרמיל הגב שלי צלב עץ קטן העשוי עץ זית עם דמותו של ישו וחותמת ירושלים ומפה של ארץ הקודש, והענקתי להם. ההתרגשות שאחזה בכל בני הבית הייתה מדהימה ומרגשת, ולשניות אחדות הם שכחו שהגאורגית היא לא שפת אמי. אבל בלי ספק הבנו זה את זה. נפרדתי מהם בחיבוקים ולחיצות ידיים חמות.

מפגש מעניין נוסף היה לי בכפר הנידח ג'וטה, שחיות בו רק 12 משפחות והוא נמצא מזרחית לכביש הצבאי המקשר בין רוסיה לבירת גאורגיה – טביליסי. דרך עפר המתפתלת לאורך נהר סנוסטצ'אלי מובילה מהעיירה ארצ'ה מזרחה, עוברת ליד הכפר סנו שממנו בא הפטריארך של גרוזיה, ולאחר כמה קילומטרים מגיעים למרגלות הכפר, וכאן מסתיימת הדרך שאין לה המשך. החלטנו להגיע למקום כיוון שסיפרו לנו שהוא מבודד ונשמרת בו המסורת הקווקזית–גאורגית.

בכפר הממוקם על מדרון הרכס קידם אותי שלט בעברית המזמין לטיולי סוסים, ומקום לאכול בו. הגעתי לביתה של דליה (כן זה שמה) שהיא דוברת עברית. דליה שהתה בארץ במשך שלוש שנים ועבדה במשק בית בחולון ובת ים, וחזרה לכפר לאחר שחסכה כסף. כיום, על פי מראה פנים הבית, היא חיה בצניעות. היא הראתה לי בגדים עם רקמות יד מהודרות בני כ-100 שנה כחלק מהרכוש המסורתי שעליו היא שומרת יותר מכול. היא מגדלת דבורים, כמה פרות ומחבצת גבינה.  

ביתה הצנוע של דליה בכפר

בכפר מסטיה ניצב מוזיאון של התרבות החומרית הקמאית שעזר לי להשלים את המידע על הוויי החיים בחבל סוואנטי ובקווקז בכלל, מהעבר הפרהיסטורי מתקופת הברונזה, דרך ימי הביניים ועד היום. כמו כן מוצגים בוויטרינות כתבי יד וספרים עתיקים של הברית החדשה מהמאות 9-13 לספירה, וכן ציורי איקונות של קדושים הקשורים לסיפורי הנצרות הקווקזית.

מקום מקלט - ושימור המסורת

האזור המבודד של צפון-מערב הקווקז בחבל סוואנטי שימש מקום מקלט להסתיר בו כתבי קודש, חפצי אמנות דתיים ואיקונות של הנצרות הגאורגית, ומקום מפלט לתושבים מפני הפולשים השונים: המונגולים, המלך טימור, ג'ינגיס ח'אן, המוסלמים, שבטים טורקמנים והפרסים. האזור שמר על התרבות והמנהגים הגאורגיים המקוריים.

מערות מסתור ששימשו את תושבי ארמניה

הדבר דומה לבידודם של הכפרים היווניים שבצפון יוון, בחבל זגולוחוריה הנמצא בצפון רכס הפינדוס. התיישבות הכפרים באזור ההררי המבודד נבעה מהסתתרות מפני הצבא הטורקי שחייב את כל הגברים ביוון להתגייס.

החבל מחולק לשני חלקים. החלק העליון, המכונה זמו, הוא הררי וירוק ויש בו יערות סוב-אלפיניים הכוללים: אלונים, ערמונים, אשוחים, אשוחיות, אגוז מוסקט, שדר ואורנים, וכן בני שיח כמו רודודנדרום הפורח באדום וורוד באביב.

כדי לחוות את היער הירוק הסוב-אלפיני יצאנו למסלול הליכה של יום שהוביל לקרחון דולקארה המפשיר ונסוג באזור הר אושבה – 4,700 מ'. הדרך לקרחון עוברת בתוך מורנה, שהיא עמק הנוצר בתהליך תנועת הקרחון כלפי העמק. הנהר זורם בעצמה מתוך מערה בתחתית הקרחון המתמוסס. הקרחון הוא שארית מתקופת הקרח האחרונה, וגילו נאמד בעשרות אלפי שנים. הדרך יוצאת מהכפר מסטיה לעבר הקרחון לכיוון צפון, ולאורך נהר מסטיהצ'לה. ניתן לשכור רכב עם נהג כדי לקצר את מסלול ההליכה בחלקו הראשון.

היכן שאין עץ לבעירה - משתמשים בגללי בקר מיובשים  

הקידמה מגיעה. בזחילה

החלק התחתון, המכונה קוומו, חשוף יותר מצומח וההרים בו פחות מצוקיים. הדרך היחידה המובילה לחבל סוואנטי ולעשרות הכפרים הקטנים הפזורים לאורכו, שבחלקם רק כמה בתים בודדים, עוברת לאורך נהר האנגורי אשר עליו נבנה סכר הידרואלקטרי מרשים המספק חשמל לכל החבל. רוב הכפרים מרוכזים לאורך צדו הצפוני של הנהר, שם עוברת הדרך היחידה המקשרת בין הכפרים. כאשר החורף מגיע בכל עוזו הדרך חסומה למעבר במשך חודשים מספר, והתושבים מנותקים למעשה ממרכז המדינה.

בעת האחרונה מכשירים את הדרך ויוצקים פלטות בטון מזוין העמיד בפני מניחת הטמפרטורות במהלך החורף הקשה במקום, אבל גם זה נעשה בקצב קווקזי..

הכבישים נסללים מבטון, בקצב מקומי טיפוסי

השלטון הרוסי נמשך מ-1770. פרט לעובדה שהרוסים בעצם ניצלו את מדינות החבר והשתמשו באוצרות הטבע שלהן ובכוח האדם, הם גם בנו כבישים (שכמעט לא שוקמו באזורים הרחוקים מהערים בכלל, מאז עזיבתם), העבירו צינורות גז לחימום ולבישול, והקימו מוסדות ציבור ובתי ספר ברוח הקומוניזם. עם התפרקות הברית, ב-1989, נטשה רוסיה כאמור את כל מדינות החבר. הפיתוח פסק, הפסקות חשמל וגז היו דבר שבשגרה, ומרבית הכבישים המובילים לחבל הפכו לדרכים משובשות; כפרים שלמים ננטשו כאשר תושביהם זרמו לכיוון הערים הגדולות, כמו קותאיסי, באתומי, גורי והבירה טביליסי, בניסיון למצוא פרנסה.

עזיבת התושבים הפכה את אלה שנשארו למרוחקים יותר וחשובים פחות, שכן כדאיות הפיתוח פחתה, והם נאלצים להמתין לתורם, שספק אם יבוא, להגר למרכז או ללמוד לחיות עם מה שיש – מה שמרביתם עושים. המשק החקלאי של התושבים שנותרו הפך למעשה למשק אוטרקי – משק המקיים את עצמו ומשתמש בעודפים כדי לסחור עם משקים קרובים. הם מגדלים פרות, שוורים לעבודה, כבשים, חזירים ותרנגולות, ובשטחי החקלאות הם מגדלים בראש וראשונה תפוחי אדמה כמזון עמילני יומיומי ובסיסי בעיקר לתקופת החורף,

וכן ירקות ופירות נשירים - תפוחים, שזיפים, אגסים ומשמשים. הם מלקטים פטריות ופירות אדומים של צמח הבר ורד הכלב המיועד לריבות. עונת הזריעה, הגידול, הקציר והאיסוף של התבואות קצרה, היא מתחילה ביוני ומסתיימת בספטמבר, לפני בוא החורף.

בעת האחרונה, עם הגעת התיירים האקולוגיים ותיירי הטבע, התחיל תהליך של בניית צימרים, בתי אירוח כפריים ומסעדות בבתים פרטיים. במסטיה החל גם תהליך מואץ של שיקום מבנים נטושים והקמת בתי מלון קטנים על ידי יזמים פרטיים שראו את הרווחים הטמונים במקום, ועם צמיחתם מסייע השלטון בסלילת דרכים בתוך היישוב. נראה כי התהליך ישנה מעט את פני המקום אשר יהפוך ליעד לתיירות אלטרנטיבית.

• הכתבה פורסמה בגיליון נובמבר של הירחון "טבע הדברים"
  

• מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד