געגועים לרופא הכפר: הכלכלה הקהילתית נעלמת

בטור הקודם עסקנו בסוציולוג הברלינאי-יהודי גאורג זימל, והשבוע אנחנו ממשיכים בפעם האחרונה להשתמש בניתוחים שלו לכלכלת הכסף המודרנית, כדי להדגיש סוגיות מעניינות שרלבנטיות לחיים הכלכליים, חברתיים ורגשיים שלנו.

התאוריה של זימל - הפרקים הקודמים:

חופש חשוב מאוכל? כשהקפיטליזם הופך חזירי

למה ליצ'י יקר יותר מבננה? פסיכולוגיה של מחירים

בשבוע שעבר דיברנו בקטנה על החופש לחפש ולמצוא עבודה בהתאם לרצונו של המחפש ומבלי להיות מוגבל בידי הסדר החברתי הישן של ימי הביניים. אנחנו מניחים שכולנו שמחים לחופש הזה. גדלנו לתוכו. זרה לנו חברה אחרת, אבל אנחנו צריכים לשים לב גם לחסרונות של הזמן שלנו: המצב שבו אנשים רבים לא מוצאים את המקום שלהם בתוך מה שסוציולוגים מכנים "הסדר החברתי". הם מסתובבים סחור סחור בשוק העבודה ופשוט לא מוצאים.

הפעם נדבר על בדידות, ופשוט על "ללכת לאיבוד" בתוך העיר, בתוך החברה שלנו ובין המדפים בסופרמרקט. נתחיל בזימל.

יוסל החייט נעלם? איפה מויישה האופה?

אמרנו כבר שכלכלת הכסף המודרנית משחררת. היא משחררת את האיכר שצמוד מאות שנים לקרקע של האציל. במקום לקבל יבולים עבור העבודה שלו הוא מקבל נקודות שקוראים להן כסף. את הנקודות האלה מחלקים בכל מקום. ולכן, זה פשוט לא משנה לו איפה הוא יקבל אותן.

הוא חופשי ללכת ממקום למקום. זה פשוט אפשרי כלכלית ואפשרי חברתית. הוא גם יכול להחליף מקצוע. אבא שלו היה חייט, ועכשיו הוא יכול להיות אופה. אבל זוהי רק ההתחלה. כלכלת הכסף המודרנית הופכת, ככה זימל חושב, את החברה לגדולה מאוד ולאנונימית יותר. מנוכרת. זרה לנו.

ואולי גם ריקה; מנותקת מקשרים אישיים-קהילתיים שפעם איפיינו את החברה שלנו. בהמון מקומות נעלמת הקהילה הקטנה ומתפתחות ערים ומגה-ערים. ואיך מגיעה הריקנות היחסית הזאת ומאיפה מגיע הניתוק? העניין הוא שבכלכלה הגדולה אנחנו מפסיקים להיות תלויים באנשים ספציפיים, אבל תלויים הרבה יותר בתפקודים אנונימיים. מאינטימיות מחניקה אנחנו עוברים לחופש בודד. ככה אולי אפשר להציג את המעבר.

נסביר. בעוד שבכלכלה הקהילתית; בכפר ובעיירה הקטנה היינו תלויים לחלוטין במספר אנשים - בד"ר אמסלם רופא העיירה, במוישה האופה וביוסלה החייט, הרי בעיר הגדולה אנחנו חופשיים מההשפעה שלהם. לא מעניינים אותנו השגעונות שלהם ולא איכפת לנו אם הם אוהבים אותנו או לא.

בכפר כשהרופא היה חולה בעצמו או נסע לאנשהו היינו ממש תקועים. ד"ר אמסלם היה האיש שתמיד מציל אותנו. לא היו רופאים אחרים באיזור הקרוב. אבל עכשיו לא מעניין אותנו אמסלם, לא מוישה ולא יוסלה. צריך לפתוח את האינטנרט בעמוד של קופת חולים והנה לכם רשימת הרופאים באיזור שלכם.

אנחנו תלויים מאוד ברפואה כדיסציפלינה ופרקטיקה (תחום לימוד מדעי ופעילות מעשית בשטח) אבל לא ברופא מסויים.

אז מה? זה טוב או רע? אז ככה, זה גם טוב וזה גם רע.

אנחנו מנסים לא להיות יללנים ונוסטלגיים ולהגיד שכל מה שהיה בעבר היה פשוט מוצלח. כן, זה בהחלט גם טוב לצאת לפעמים מהקהילה הקטנה ולפעמים המחניקה. כן, אנחנו שמחים מאוד לא להיות תלויים בכמה אנשים מסויימים. מה רע?

קצת יותר חופש בחירה לא הזיק לאף אחד.

אבל מצד שני אנחנו פועלים בחברה אנונימית. המישהו המסוים שהוא הרופא שלנו לא מעניין אותנו. מעניינת אותנו היכולת שלו, וגם אנחנו באים והולכים ביחס לרופא. לא בטוח שהוא קשור אלינו ממש. טוב, אנחנו מגזימים כאן לצורך ההמחשה. ואולי רופא הוא לא דוגמה טובה. אבל מי מכיר את האופה. ומי מכיר את הבנאי. ואת כל האחרים.

והבעיה היא שגם הבנאי והאופה (שהם אגב, "אנחנו", כי גם אנחנו עובדים ונותנים שירותים שונים) לא מכירים אנשים ובמיוחד את האנשים שלמענם הם עמלים. הם בונים ואופים לאנשים אנונימיים, והדבר הזה פוגע בנפש שלהם (שלנו), או לפחות משנה את המצב החברתי שלנו והופך אותנו לבודדים יותר בחופשיותינו.

אבל לא רק היעלמות האנשים מחיינו הופכת אותנו לתלושים. גם העלייה של החפצים מוסיפה לתלישות שלנו.

מטהר אוויר בניחוח תה ירוק ופיצ'ולי

מטהר אוויר בארומה של תה ירוק ופיצ'ולי. כן, יש דבר כזה. ראינו בסופרמרקט. והנה לכם דוגמה לגיוון יפה. פעם כולנו שתינו תה ויסוצקי סטנדרטי בתיוני נייר, אחר כך באו כל מיני "הילולי שקד" ו"קסם הקינמון" והיו מאוד אופנתיים. מישהו זוכר? אחר כך בא תה ירוק. וצ'אי ורדים. ותיונים מחול בעטיפת רשת או מלמלה.

פעם היה גם מטהר אויר בריח אורנים. זה היה שיא השכלול. רק אצל השכנים בקוטג' ממול היה דבר כזה. אנחנו עוד הסתפקנו בריח טבעי. אבל אין כמו השילוב של מטהר אוויר בניחוח של תה ירוק. תודו! ואיך זה קשור? ובכן, עולם המוצרים צומח והופך להיות ענק, ואנחנו מוקטנים ביחס אליו.

יש כאן שני אספקטים: ריבוי וגודל יחסי. נתחיל בגודל. המכשירים שלנו הולכים ונעשים יותר חכמים מאיתנו. הנה, כמעט שאין פועלי מאפיה שמבינים את המכונות שהם מפעילים. רוב מפעילי האינטנרט לא יודעים איך היא פועלת. 99% ממשתמשי המחשב לא יודעים איך נראה הבפנים שלו, ובעצם כולנו כמעט לא יודעים איך פועלות התשתיות של הדירה שלנו. אוי ואבוי לנו אם ניתקע פעם באיזה אי בודד. הציוויליזציה שלנו הפכה לחכמה יותר מאיתנו.

והריבוי? כיצד הוא משפיע? לכו פשוט לסופרמרקט ותלכו לאיבוד בתוך יער חופש הבחירה. יש כל כך הרבה מוצרים וההבדלים לא ברורים תמיד או לא ברורים בכלל, ויש מודלים, ויש שנות ייצור שונות ותכונות משמעותיות או לא משמעותיות בכלל. וליד כל השפע הזה אנחנו נשארים קטנים, ולפעמים לבד.

אז שוב נדגיש לסיום; בלי נוסטלגיה דביקה. אנחנו לא מתגעגעים לבור הספיגה הישן בחצר - אם נמשיך באותה דוגמה. כן, זה שהיו מורידים בו את סבתא הילדה עם חבל ודלי (רק היא היתה קטנה מספיק) כדי לאסוף צואה. אבל תודו שהבחירה בין תה ירוק לבין תה ארל גריי כניחוח במטהר האוויר שלכם לא ממש מגבירה את החופש שלנו.