טיול על 4: חברו הטוב מסמן טריטוריה באריאל

מידע שימושי:

אורך המסלול: כ-7.5 ק"מ.

אופי המסלול: קל. העיר אמנם שוכנת בשומרון, אך נופה אינו גבעי, ושיפוע העלייה של המסלול (הבדל גבהים של כ-100 מטרים בסך-הכל), נפרס על-פני הליכה של כמעט 3 ק"מ.

נקודת התחלה וסיום: כיכר ה' באייר במרכזה של אריאל (1). מכביש הגישה לעיר פונים שמאלה לדרך העצמאות וימינה לדרך תא"ל בראון, שמסתיימת ממש בכיכר, המסומנת במספר 25 (באריאל אין רמזורים, אז ממספרים את מעגלי התנועה). לבאים בתחבורה ציבורית, תחנות האוטובוס בשני הכיוונים נמצאות סמוך לכיכר (2). קווים 121, 186 ו-286 של חברת "אפיקים" מגיעים לעיר מתל-אביב, קו 86 של אותה החברה מפתח-תקווה, וקווים נוספים מקשרים אותה לנתניה (73), לכפר-סבא (74) וליישובי הסביבה. לבאים מירושלים, קו 148 של חברת "אגד" יעשה את העבודה.

• למפת הטיול באריאל (באדיבות OpenStreetMap)
  

אריאל הקרויה על שם אחד משמותיה של ירושלים, נוסדה בשנת 1978, ותוך 20 שנה בלבד היא הוכרזה לעיר. את עיקר התפתחותה המהירה חבה העיר לגל העלייה ממדינות חבר-העמים, ועולים אלה מהווים כמחצית מכ-18 אלף תושביה. העיר יושבת על שלוחה מוארכת וצרה באורך של כ-4.5 ק"מ, המשתפלת משיא של 706 מטרים מעל פני-הים במזרח העיר, עד לגובה של 500 מטרים סמוך לכניסה אל העיר בצידה המערבי. מיקומה הטופוגרפי של העיר מספק תצפיות יפות אל הוואדי ואל הרי השומרון שמצפון לה, ולאלה מצטרפים שורה של גנים העוברת כעמוד שידרה במרכזה ממזרח למערב, ומזג-אוויר נעים.

גן הנחל

לחברו הטוב ביותר הקו הירוק אינו מעלה ואינו מוריד. למעשה אין שם שום קו והוא גם לא ירוק. נוסף לכך, חתולי ההרים של אריאל זהים כמעט לחלוטין לחתולי החוף של נתניה; אולי הם קצת פחות מדושנים, אבל לא מעבר לזה. חוץ מזה, השיטה הנכונה לסמן טריטוריה היא על-ידי הרמת רגל ליד עץ, ולא בשרטוט קו על חתיכת נייר עם טוש ירוק או סגול. סיכומו של דבר, את נושא הסכסוך הישראלי-ערבי משאיר חברו הטוב ביותר לבני-האדם, ותחת זאת הוא מתמסר לדבר החשוב באמת: הפעלה מאומצת של כל החושים, במיוחד כאשר מדובר במקום חדש, ואריאל היא מקום חדש עבור כלב מישורים דוגמתו.

רחוב צה"ל הוא רחוב שקט היוצא מדרך תא"ל בראון מזרחה, ממש מדרום לכיכר ה' באייר. פנינו אליו שמאלה (מזרחה) ומיד לאחר מכן ימינה (דרומה) אל רחוב הנגב. לאחר פחות ממאה מטרים, ניצבנו במדרגות הכניסה אל פארק ארוך ומטופח, שבמרכזו זורם נחל קטן, יובל משני ביותר של נחל שילה, שבתורו נשפך אל הירקון.

גדר ההפרדה באריאל. לכלב אין גבולות (צילומים: אורי תאר)

ירדנו במדרגות, ומייד לאחר רחבת החלקה גדולה, הבחנו באנדרטה קטנה בצורת אובליסק, הניצבת על פודיום בן שתי מדרגות (3). כפי שמעיד לוח ההקדשה ברוסית, בעברית ובאנגלית, האנדרטה מוקדשת לשואה. ברור שנוסח ההקדשה תורגם לעברית ולאנגלית מרוסית, שבה אין תווית המשמשת כה"א הידיעה, ולכן הכיתוב מכריז לאמור: "לגבורת של עם יהודי במלחמה נגד נציזם". המשכנו בהליכה מזרחה לאורך השביל המלווה את הנחל, ונזכרתי שחבר לעבודה שעלה מרוסיה, הסביר לי פעם ברצינות תהומית, שהבעיה היא לא אצל דוברי רוסית, אלא שה"א הידיעה פשוט מיותרת לחלוטין.

אפיק הנחל הקטן הושאר, ככל הניתן, במצבו הטבעי ולא רופד בבטון. לאורכו ניטעו עצים, נשתלו דשא וצמחים ושולבו פינות ישיבה ומשחקים. חצינו את רחוב בקעת הירדן והמשכנו בהליכה דרך מעבר להולכי רגל שנחצב מתחת לרחוב ששת-הימים (4). קירות המעבר הלבנים עוטרו בציורים שונים באדיבות שבט צופים מקומי, כפי שמעיד סמל התנועה המצוייר גם הוא על הקיר. חלק זה של הגן מכונה "פארק הנחל על-שם ז'בוטינסקי", ובקצהו המזרחי כמה בריכות ומזרקות מוקפות במעקות כחולים ומחוברות ביניהן (5).

הבריכות היו ריקות ממים והדבר היחיד ששחה על רצפתן היה ערימות גדושות של עלי שלכת יבשים, שהעידו שמים לא זרמו בהן מזה ימים רבים. מספר שלטים אסרו על הכניסה אל המזרקות ועל השתייה מהמים, ואנחנו צייתנו לצו והסתובבנו בשבילים המרוצפים בין הבריכות החרבות. מסביב שרר שקט כמעט מוחלט, ורק שני גננים פלסטינים עסקו בגננות. טיפסנו במדרגות העולות אל רחוב מבצע קדש, ממש אחרי המזרקות, ויצאנו מהגן.

המים לא זרמו כאן מזה ימים רבים. המזרקות בגן ז'בוטינסקי

פוגשים את ניצי

פנייה ימינה (דרומה) ומיד שמאלה (מזרחה), ומצאנו את עצמנו צועדים בצילם של עצים צעירים ועמודי פנסי-רחוב כחולים, לאורכה של דרך אפרתה. משני צידי הרחוב ניצבים בנייני חינוך ותרבות; אבל לא "אולם התרבות" בה"א הידיעה, ששוכן בדרך העצמאות שבמערבה של העיר... תמרור בודד הכריז שהחנייה מותרת אך ורק ל"בעלי תו חנייה אזורי 1", ואנחנו תמהנו ביננו לבין עצמנו כמה אזורי חנייה יש בעיר שגודלה כשל שלוש שכונות.

לקראת סופה של דרך אפרתה פנינו שמאלה (צפונה) אל גן בננסון (6), ופגשנו קבוצה של ילדים בני שבע או שמונה, מלווים בכלבה "ניצי". חברו הטוב ביותר התיישב על האדמה, הניח לילדים ללטף את ראשו והתמסר לריחרוחיה של ניצי, ששוקלת, אולי, עשירית ממנו. הנחנו לילדים להמשיך במשחקם והתמקמנו למנוחה קצרה ולשתייה ליד שולחן טניס-שולחן עשוי אבן שעליו רשת מתכת מעוקמת.

טיפסנו מזרחה במדרגות ליד גינת כלבים זעירה, שמתאימה רק לכלבים בגודלה של ניצי ומטה (7), והגחנו מבין הבניינים אל רחוב שער-הגיא. פנינו ימינה ומייד שמאלה אל רחוב הגלעד, רחוב הולנדי מטופח. חברו הטוב ביותר ריחרח את כניסות הבתים, ולרגע היה נדמה לי שכלב ענק מאיים לקפוץ לעברו מעל הגדר המקיפה את אחד מהם. אבל במבט שני, הכלב האימתני הסתבר כבובת דובי גדולה שבעלי הבית הניחו על הגדר, וזו רכנה אל הכלבלב בחיוך. בסופו של הרחוב, פנינו ימינה (דרומה) וטיפסנו בגרם מדרגות תלול (8) אל שדרות ירושלים.

חברו הטוב מתמסר לריחרוחיה של ניצי

חינוך גבוה

ורוניקה, חברה טובה שלי מאיטליה, אמרה לי לאחר ביקור באוניברסיטאות של חיפה, ירושלים ותל-אביב:

-"כל האוניברסיטאות שלכם נמצאות בשיא הגובה".

-"טוב, זה חינוך גבוה" השבתי לה.

"המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון" אינו יוצא דופן. הקמפוס תופס את כל חלקה המזרחי של העיר שהוא גם חלקה הגבוה ביותר, למעט השכונה החדשה שמדרום לו. תחילה חלפנו על-פני בקעה מלאה בקרוואנים, שלפחות חלקם משמשים כמגורים לסטודנטים. לאחר מכן עברנו לאורך צידו הדרומי של "הקמפוס המערבי", ובמעגל תנועה שבמרכזו ניצב פסל ציפור עשוי מתכת (9), פנינו שמאלה (צפונה) אל רחוב רמת-הגולן. מיד מימין, מטפס שביל מרוצף אל הקמפוס המזרחי, המכונה "קמפוס מילקן".

השביל מסתיים בשער קטן להולכי-רגל (10), ומייד לאחר שחצינו אותו, נפלה עלינו שלווה אקדמית. למרות ששנת-הלימודים כבר בעיצומה, המקום שקט ונעים, והעיצוב הנופי בהחלט משרה רוגע. השטח כולו טובל בירק, ועצי אורן רבים מספור מעניקים צל ואווירת פסגות. ניתן להסתובב בקמפוס בחופשיות, להתרשם מהמבנים ומהגנים וממספר פסלים שהוצבו בשטחו. אנחנו פנינו ימינה (דרומה), היקפנו את הקמפוס ברחוב ההיקפי, ועצרנו להפסקת שתייה נוספת ליד שולחן פיקניק מוצל. סופו של דבר יצאנו מהמתחם דרך שער הכניסה הראשי שבפינתו הצפון-מזרחית (11); וחלפנו בין בניין משטרת אריאל משמאל (12) לבין טרמינל האוטובוסים של חברת "אפיקים" (13) ואצטדיון הכדורגל העירוני (14) מימין.

הקראוונים ליד "המרכז האוניברסיטאי אריאל". משמשים כמגורי סטודנטים

יפת-נוף

שבנו אל רחוב רמת-הגולן בו פנינו ימינה (צפון-מערבה), ומקצהו של מגרש חנייה מכוסה חצץ (15), נפרס לפנינו לראשונה הנוף היפיפה הנשקף מאריאל צפונה. המשכנו מערבה ברחוב רמת-הגולן, מלווים על-ידי הרי השומרון מימין, ופנינו ימינה (צפונה) אל רחוב השקד ואל שכונה שמבתיה מתקבל הרושם שזהו האזור היותר עמיד של העיר. פנינו ימינה (צפונה) אל רחוב ההרדוף, ובסופו עברנו דרך משפך מים קטן אל הכביש ההיקפי של העיר.

פנינו שמאלה (מערבה) והתחלנו צועדים על דרך האספלט לאורכה של גדר היישוב, כשקטע מגדר ההפרדה מלווה אותנו לכל האורך, כמה עשרות מטרים במורד המדרון, ומאחוריו בתיו של הכפר הפלסטיני מרדה. מקץ 900 מטרים לערך, לאחר שכביש האספלט נעשה משובש, חלפנו על-פני אבן דרך מס' 1 בגדר היישוב מימין, ותורן תקשורת ממתכת כתומה משמאל, ופנינו שמאלה (צפונה) אל שביל עפר קצרצר (16). זה התחלף בגרם-מדרגות, ובסופן שבנו אל הציוויליזציה, ומצאנו את עצמנו בדרך הציונות.

ד"ש מברצלונה

מימין לנו השתרע גן חמוד להפליא (17), שעוצב ללא ספק על-ידי מישהו שביקר בברצלונה והתאהב ביצירתו של אנטוני גאודי. ספסלי אבן מאורכים ומעוגלים, שמשענותיהם עשויות כגלים, מקיפים את הרחבה, ורומזים רמז עבה לפארק גואל שב"ברסה". הספסלים מצופים בפסיפס צבעוני שמתאר עופות ופרחים, וגם ברצפת הבטון נקבעו ריבועים קטנים מפסיפס צבעוני. חברו הטוב ביותר, שכבר בגבעת התיתורה שבמודיעין התגלה כחובב פסיפסים ידוע, מיהר והתיישב על האבן הקרירה, אך נאלץ למשוך שוב ושוב את רגלו האחורית שהחליקה מהספסל החלקלק.

חברו הטוב תופס מנוחה על ספסל בגן נוסח "פארק גואל" בברצלונה

המצפור מהגן מוקדש לזכרה של אני אלקובי, תושבת העיר שנהרגה בתאונת-דרכים, והנוף הנשקף ממנו דומה לזה שראינו קודם לכן. יצאנו מהגן ופנינו ימינה (מערבה) אל דרך הציונות, בה צעדנו עד למרכז מסחרי קטן, אותו הקפנו מימינו (מצפון), דרך גן קטן נוסף שממנו נוף יפה צפונה (18). שוב המשכנו מערבה אל רחוב מבצע עובדה, ובסופו הגענו אל גן אחרון בהחלט (19), עליו חולשת אנטנת תקשורת אימתנית. חצינו את הגן דרומה, והגענו אל כיכר ה' באייר בו התחלנו את הטיול.

• לכל הסיורים במדור "כלב והעיר הגדולה"