אני לא בר רפאלי, אבל אתה לא בליגה שלי

בזמן האחרון התפתח דיון סוער בין בנות השבט השורד שלי. אחרי שכבר ביכינו את מות האבירות במחוזותינו, והבנו שהאקלים החם חדר וטפטף לכל חלקה טובה של ג'נטלמניות מינימלית בארץ, נראה שמכת פרעה חדשה נחתה על ראשינו. הפעם, ממדי החזירות באמת עברו כל גבול. מדובר בתופעה בעייתית, בה אנחנו נתקלות שוב ושוב, ונותרות הלומות קרב ומלאות זעם.

מדובר בנתח נכבד מרווקי או גרושי ישראל, כולל המזדקנים והמקריחים, שממתינים מאחורי תמונת פרופיל מעורפלת באינספור אתרי אינטרנט לבר רפאלי ושאר חברותיה מ'ספורטס אילוסטרייטד' שיבואו לאסוף אותם. פחות מזה פשוט לא בא בחשבון.

כל בחורה אומללה שהמקצוע שלה לא כולל עמידה מול מצלמה בביקיני או פחות עוברת אצלם שורת שאלות נוקבות ופולשניות. הם דורשים בוק מהוקצע של מיטב תמונותייך בטרם יסכימו להיפגש איתך, ונהנים לפרט כמה, למה, איך ומה בדיוק הם דורשים מבת המזל שאיתה יסכימו לבלות את זמנם היקר.

אני מבינה שערכו של מראה עולה היום על כל ערך אחר עבור רוב מחפשי החצי השני. זו תוצאה ישירה של מוחותינו שמזוהמים ללא היכר מהמראות שניבטים אלינו מכל טלוויזיה ושלט חוצות. אנחנו מופצצים, בין אם אנחנו רוצים בכך או לא, בדמויות אכולות פוטושופ בעלות חזה מוגדל ומורם, מותניים מוקטנים ובלונד בוהק ומסנוור. אפילו הדוגמנית הממשית שהצטלמה למודעה במקור מחווירה מול הייצוגים האלו.

אני מקבלת את העובדה שהאופנה מכתיבה לצערנו מידות קטנות ולא פשוטות להשגה. אין לי כל בעיה גם עם העובדה שגבר נמשך למראה ספציפי וזה מה שהוא מחפש באשה. אני אפילו מוכנה לקנות את ההסבר הצולע, לפיו התחקיר הביטחוני הטרום פגישתי נועד למניעת ישיבה של חצי שעה עם בחורה גדולת מימדים, חס ושלום, שכן גורל אכזר מזה לא נשמע מעולם.

אבל, הבעיה מתחילה כאשר כל בחורון כזה מעביר כל בחורה שבעה מדורי גיהינום בשאלות "האם את נחשבת כוסית", או באופן ישיר יותר "כמה את שוקלת", אבל לא מפנה לעולם שאלות דומות כלפי עצמו. משום מה, כל גבר רנדומלי שמרשה לעצמו לתור ברחבי האינטרנט אחר הכפילה של בר, שוכח שהוא עצמו לא ממש ליאונרדו דיקפריו.

הוא לא אוהב שמנות, ומעדיף צעירות

נתקלתי באחד הטיפוסים האלו בכמעט בליינד דייט, כלומר, כשראיתי כמה תמונות קטנות ולא ברורות בפייסבוק שלו אבל חשבתי שלא נורא, נשב שעה, נשתה משהו, מה יש לי להפסיד? בניגוד לאלה שלוקחים כל דייט כנקודת מפנה אפשרית בחיים, אני כבר למודת ניסיון ואכזבות מרגעים ראשונים בהם שני זוגות עיניים נפגשים, ושני אנשים זרים מבינים שאלו הפנים והגוף של זה איתו קבעת ובאת לנסות לבנות אהבה. הקשיים כאן ברורים.

דיברנו הרבה לפני הדייט, אולי יותר מדי, ולמדתי כמה דברים על הקול מהצד השני של הקו. הוא מבוגר ממני, גרוש פלוס אחד, מרוצה מעצמו באופן כללי, ומבנות המין השני קצת פחות. הוא לא אוהב שמנות, זכותו. הוא לא נמשך אליהן, הוא אוהב אותן רזות, דקיקות שלא לומר אנורקטיות. עבורו כושר וחיטוב הם המפתח לגוף יפה. הוא גם מעדיף אותן צעירות, גיל 20+ מושך יותר מ-30+ ואין מה לעשות.

אוקיי, זה מה שהוא אוהב. הרי אחד הדברים הכי חשובים בבחירת בת זוג הוא המושג האמורפי "זה מה שעושה לי את זה". אני אישית מעדיפה בחורים קצת פחות קשקשניים, ושלא מרוכזים כל כך הרבה בחיצוניות, אבל מדובר במגפה, ואם אפסול כל גבר שמתעניין בבחורה בגלל שהיא יפה, אשאר עם קהילת העיוורים בלבד. למרות שזו אופציה שמתחילה להישמע לא רע בכלל, זרמתי והחלטתי לא לפסול אותו על הסף.

מה שחיכה לי בפועל היה רחוק מאוד ממי שחשבתי שימתין לי. אולי זו אשמתי שהנחתי שהדרישות המדוקדקות והגבוהות שלו מעידות על כך שהוא שופט את עצמו באותן אמות מידה. טעיתי. לבררן המדוקדק והרגיש להיקפים שמולי נראה הגיוני לדרוש הרבה מכל מי שעשויה לזכות להיות בת זוגו הרעבה, בעוד הוא לא צריך לגרום לעצמו כל אי נוחות שעשויה לנבוע מאכילת מזון נטול שומנים, מאמץ פיזי כלשהו או אפילו הצצה בראי מדי פעם.

ברור שחדר כושר הוא לא ראה כבר שנים, וגם לא אימון ספונטני בפארק. הוא אמר שהוא בן 38 כשלמעשה הוא כנראה בסביבות 45, שיערו מידלדל, בגדיו מיושנים, עיניו שקועות וכל הווייתו זועקת – זקן זקן, ויבש יבש.

גם בתור גבר מבוגר הוא לא מרשים בשום צורה, ואפילו לא מזכיר מישהו שפעם היה קרוב להיחשב כנאה. הוא נמוך יותר מהגובה שציין, וצנום עד כאב. לולא הייתי מוכה בהלם ורחמים אולי הייתי אומרת לו משהו על כך. חשבתי שאולי בטלפון הוא הרשה לעצמו להשתחצן, אבל היה לי ברור שפנים אל פנים הוא יאכל את הכובע ויצמיח חוש צניעות מבויש. שוב שגיתי.

תבין, היא פשוט לא בליגה שלך

הנה יושב לו מר צפרדע מזדקן ומעביר איתי חוויות וצחוק מתגלגל על בחורות שמנות, מפרט את טעמו המדוקדק ודרישותיו. אין כל סימן שמראה שהוא אולי שם לב שאין שום מצב בחיים שאני אראה אותו שוב, שאנחנו משחקים בליגות שונות בתכלית ושבטחון עצמי זה מצוין, אבל צריך דבר מה או שניים כדי לגבּות אותו.

ידיד שלי, רווק חביב ונמוך עד כאב, לא הצליח להבין את טענותיי נגד מר צפרדע. גם הוא מתלונן באופן קבוע על הקושי למצוא בת זוג הולמת. "מה אפשר לעשות אם אלו הבנות שהוא נמשך אליהן? מה אני אמור לעשות אם בחורות אחרות פשוט לא עושות לי את זה?" מה לעשות? לנסות!

דורות של בחורות יוכלו לספר לאותם גברים איך רושם ראשוני יכול להתגלות כשולי, ובמידה ולא מדובר באסון טבע אפשר וצריך להתייחס לאדם כמכלול, ולא רק כפרס שיהיה תלוי על הזרוע. אפשר, אם נותנים צ'אנס, לבנות משיכה שלא היתה שם אינסטינקטיבית. הידיד הקט אמר לי בתגובה: "גברים הם יצורים ויזואליים". "אוקיי", נזפתי בו, "אז תמשיך להיות ויזואלי לבד".

צר לי על הישירות הדואבת, אבל גם אני עם גובהי הסביר, משקלי התקין ופניי הנעימות (לפי סקר דעת קהל), לא אגש להתחיל עם דיוויד בקהאם או כריסטיאנו רונאלדו אם אתקל בהם בשיטוט בקניון השכונתי. הם פשוט לא בליגה שלי.

אני אמנם לא יוצאת עם נשים, ולכן לא יכולה להעיד על חקירות שב"כ דומות גם מהצד השני, אבל אני כן מכירה בחורות רבות שנתקלו באותה תופעה ונדהמו מחוסר ההתאמה המשווע בין הרצוי מהבחורה, למצוי אצל הבחור. זהו חוסר ראייה ובחינה עצמית – חיצונית ופנימית גם יחד, במסגרתם גבר ממוצע ומטה מרשה לעצמו הרבה מעבר להגיוני.

אם עוברים חודשים, שנים ועשורים ואתה לבד, למה לא עולה במוחך המחשבה שאולי בכל זאת אתה עושה משהו לא נכון? למה לך מותר לשאול רווקה בת 30+ איך ולמה היא לבד, אבל לעולם לא תפנה את השאלות האלו כלפי עצמך? לראייה, יש גברים גרושים עם ילדים ותשלומי מזונות שמזדעזעים מהרעיון לצאת עם אמא גרושה כמותם, או בן 48 שחושב שזה הגיוני להתחיל עם בחורה בת 25, כשלא מדובר לא בג'ורג' קלוני, ולא באחיו האבוד.

מה שונה פיק-אפ בר מפייסבוק?

גברים ישראלים רבים מדי מרשים לעצמם לבטא בקול מחשבות מכוערות, בגאווה אינפנטילית של תינוק שמילא את חיתוליו. האמינו לי, הריח של שני התוצרים זהה בטיבו ואיכותו.

ידידי הקט המשיך, לאחר עוד שברון לב, להראות לי בערגה ובעצב את תמונות הנערה הנאה האחרונה שדחתה אותו מעל פניה במחי יד כבר ברגע פגישתם. כמובן פניות של בחורות חביבות ונאות פחות לא נענו על ידו. הבנתי שהוא, כמו גברים רבים אחרים, שבוי בשיטיון תעתועים. אם גופם מגיב למראה מסוים, בזה נגמר הסיפור. הם יישארו בבדידותם עד שראייתם תטשטש מספיק כדי לקבל מישהי שלפני עשור היו פוסלים כי עדיין הצליחו לראות אותה.

העובדה שבאתר קיימות בחורות נאות לא אומרת שלכל בחור באותו אתר יש סיכוי איתן, וגם ההפך. בדיוק כמו בפיק-אפ בר הומה, האם לא הגיוני שהבנות היפות יפנו גם הן לבני הנבחרת היפה ביותר הקיימת בנמצא? במה האינטרנט שונה מהפאב, למה מיקום ההיכרות משנה את הליגה בה השחקן משחק? לא ברור לי למה העובדה שקל יותר לשלוח קריצה מאשר לגשת לבחורה אומרת שהסיכוי להיענות מצידה יהיה שונה.

כן, אני שטחית ובוטה, ואני אומרת את מה שאחרות ואחרים לא יגידו, לא בפה מלא ולא בפרהסיה. יש ליגות לא רק בכדורגל, אלא גם אצל בני אדם, ויש רמות משחק שונות בעולם הדייטים המודרני. מובן שקיימים מדדים מעבר למראה, אך עדיין, על אלמנט החיצוניות נופל האחוז הגדול ביותר של דייטים ראשונים. כשפוגשים מישהו אפשר להבין מיד אם בכלל יש מצב לנסות או לא, או שמדובר לא רק בגבר ממאדים ואשה מוונוס, אלא על יצור מפלנטה אחת שרחוקה מהפלנטה של היצור השני שנות אור.

אני מודיעה לשלל גברברי קהילת החפשת הנואשת שהיום גם בחורות מופגזות בדימויי גברים מרהיבים, ומחפשות גבר שווה ערך להן ברמתו. אנחנו יודעות איך נראה חזה גברי שרירי, כמה יפות הן זרועות שזופות וגדולות של בחור שדואג לפתח אותן ולמודות ניסיון באבחון ההבדלים בין בטן שטוחה עם שישיית ריבועים מושחזים לבין כרס רוויות שומן. אם אנחנו משקיעות באימוני כושר ואכילת חסה במקום פיצה, כנראה שנבחר שותף שעושה כך גם הוא.

דע את מקומך, גבר. הפנם את הליגה בה אתה משחק, ואם אתה בוחר לכוון גבוה מדי לקפוץ הרבה מעל הפופיק, אל תתפלא כשאתה מתרסק אפיים ארצה בחבטה דואבת, פעם אחר פעם.