חרדים, למה שונאים אתכם

סוגיית קצבאות האברכים, ועניינים דומים אחרים הקשורים לכספים שהמגזר החרדי מקבל, מציפים בכל פעם מחדש את השאלה הקבועה בקרב הציבור הזה: "מדוע שונאים אותנו?". הכעס הציבורי תמיד נתפס כ"גל הסתה" ריטואלי נגדם, או בניסוח אחר, שנשמע לא פעם - "אנטישמיות".

נדמה כי אין בציבור החרדי שום אפשרות לתפוס ביקורת עניינית. אפילו לא במקרי סחטנות שערורייתית של נציגיהם. חבר הכנסת מנחם מוזס, למשל, ערך לאחרונה את ההשוואה הקבועה בין ראש הממשלה

לבין פרעה. אחר כך הוסיף כי הכסף נחסך מהאברכים "כדי להתקין מצלמות נגד סכינאות בבתי הספר", והוסיף: "מה, אנחנו לא משלמים מיסים? אנחנו מממנים אותם!"

אני חושב שאין דרך טובה יותר להצגת תרבות השקר והנפיחות של הנציגים החרדים, מזו שהציג מוזס. בעיניו, באמת גזר נגדם פרעה גזירות של רשע. זה מה שקולט הציבור החרדי ממנהיגיו - ולכן הוא משוכנע שבאמת שונאים אותו שנאת חינם.

לא שונאים

אפתח ואומר כי לדעתי, תופעה של שנאת חרדים כשלעצמה אינה שכיחה כלל. שונאי חרדים אמיתיים נדירים, ומספרם כמספר נציגי ש"ס שטרם הורשעו בדין. אמנם כמה מחברי חשים תיעוב כלפי החרדים, ואפילו סוג של חמלה מצאתי - אך את תחושת הרוב, שאני כנראה נמנה עליו, ניתן להגדיר כ"כעס לפרקים". לא יותר מזה. מי ששונא, מזיק בעיקר לעצמו.

"שנאה" הוא מושג שהציבור החרדי מרבה להשתמש בו, ככל ציבור המחזיק באידיאולוגיה דוגמטית. אני "אוהב כל יהודי" ואתה שונא. הכל בשחור ולבן, כפי שמוכר לכל סוציולוג העוסק באידיאולוגיות טוטאליטריות. זו כנראה דרכם היחידה להכיל ביקורת. 

אז על מה הכעס בציבור?

הכעס שלי לפחות, נובע מהסיבה שבכלל יש צורך להסביר על מה הכעס. על חיים לצד קבוצה שפשוט לא איכפת לה דבר מעבר לעיסוק בה עצמה (הם כמובן, אינם יחידים בעניין זה).

הגישה החרדית אינה רואה מטר קדימה. ההיסטוריה הוכיחה כי אין לה יכולת קיום ללא המדינה הציונית - ראשיה נכשלו בחברון ובאירופה ונמלטו אל המדינה שהקימו עבורם הציונים, בדמם. כעת מעוניינים עסקניה לנצל כמה שיותר ממשאבי המדינה הדמוקרטית, ואחריהם המבול. זה בהחלט מעורר כעס. שום השתתפות בנטל הכלכלה או במחיר הדם. רק פילפולי סרק, התקרבנות ובעיקר התנשאות.

החרדים יכולים להמשיך להסביר, בעיקר לעצמם, שהם מממנים לימודי אמנות סינית עתיקה, את תקציבי הספורט, ובכלל שמשלמי המיסים חייבים להם כסף. זה בדיוק מה שימשיך לעצבן את העם היושב בציון. לא משנה

להם העובדה שכלל אין פקולטה ללימודי אמנות סינית (אלא חוג מועיל ללימודי מזרח אסיה). גם לא הידיעה המרעישה שמעולם לא נצפה אדם הזכאי לקצבה חדשית רק משום היותו אוהד בית"ר, נאמר.

וכדאי שידעו, כל התירוצים על נושא ה"חסד" והגמ"חים רק מגבירים את הכעס. מי צריך חסד? רק אדם מוגבל שלא מרצונו. וההתנדבות? תתנדב בזמנך החופשי, ושלא על מנת לקבל פרס. אחרי גמר החובות בבקשה - לא במקומם.

הכעס הציבורי מקורו בכך שעסקני הציבור החרדי מנצלים אותנו כדי לסחוט פטור ממחירי הקיום של מדינת היהודים. אז אולי ניתן להתמקח ולהתפלפל כמיטב המסורת התלמודית - אבל אם באמת משהו מתעניין בכנות בשורשי הזעם הציבורי, הנה הם.