מונולוג של אברך: "קצבה או לא - אני בכולל"

"1040 שקל. זו קצבת הבטחת ההכנסה שמיועדת לאברכים הזכאים - ואיזו מהומה היא יצרה. כמי שהיה זכאי לקצבה הזו במשך שנים - עד שאשתי יצאה לעבוד לפני כמה חודשים - אני חייב לומר שהרעיון שהפסקת הקצבה תוציא אנשים לעבודה הוא אווילי. אני בכולל כדי ללמוד תורה. לא בשביל כמה גרושים מביטוח לאומי.

"אני אברך בעבר, בהווה ובעזרת השם גם בעתיד. ככה זה, מי שהולך ללמוד תורה מתוך אידיאל - לא יוצא לעבודה, פשוט לא יוצא. מי שרוצה לצאת – ייצא בכל מקרה, עם או בלי הקצבאות. הרי

מדובר בסכום זעום, ואם אתה לא בכולל כדי ללמוד – זה פשוט לא שווה את זה.

"אגב, זה לא שכל-כך קל לקבל את הקצבה הזו. הקריטריונים הנוקשים. אסור שלאשתך יהיה תלוש במשך שנה שלמה כדי שתתחיל לקבל את הכסף, צריך להציג אינסוף מסמכים - חלקם בחתימת דיין או עורך דין, מותר לעבוד רק מעבר ל-45 שעות שבועיות בכולל, וגם אז לא להשתכר יותר מ-1,200 שקל. מוציאים לך את הנשמה, ואחרי כל זה מקבלים סכום מצחיק שהוא פחות משליש משכר המינימום. הקצבה הזו אפילו לא מתחילה להיות שיקול. מצחיק שמישהו בכלל חושב על זה.

"ההתמסרות לתורה היא מטרה ולא אמצעי – לא לקצבאות ואפילו לא לקריירה תורנית. לפעמים שואלים אותי 'נו, מתי כבר תהיה רב?' אבל אני לא בכולל בשביל הישגים וציונים, אני לומד רק כי זהו רצון הבורא. אני מקבל על זה שכר מצווה, וגם אשתי - שצריכה לעזור לי לפרנס את הבית, למרות שבכתובה התחייבתי לעשות את זה בעצמי.

"וזה לא קל. במשפחה שלנו שמונה נפשות, והשכר אינו מספיק. אנחנו חוסכים מהילדים בלי סוף דברים. חוגים וטיולים זה לא בלקסיקון בכלל. אנחנו חיים על הלוואות מגמ"חים כל הזמן, כל פעם לוקחים סכום גדול יותר - הגענו כבר ל-50 אלף דולר - גם כדי להחזיר את התשלומים הקודמים וגם כדי להמשיך להתקיים. כשאשתי התחילה לפני כמה חודשים לעבוד הסכום הפסיק לגדול, אבל את מה שכבר לקחנו אנחנו צריכים להחזיר.

"כשנולדו הילדים אשתי עזבה את העבודה כמעצבת מטבחים. גידול הילדים קודם לקריירה, זהו ערך ראשון

במעלה. לפעמים היינו מסתכלים סביבנו ואולי לרגע מרגישים אומללים, אבל כשרואים את התוצאות בחינוך הילדים – זה שווה מיליונים.

"הסתפקות במועט היא ערך מבחינתו. זה גם עוזר להתמודד בחיים. הנה אני בעצמי באתי ממשפחה עם 13 ילדים ואמא שעובדת בשתי עבודות. אצל אשתי היו תשעה אחים ואמא עקרת בית. מיד רואים מה זה כשקונים כל מה שצריך, לעומת בית שלפעמים – מה לעשות – אין כסף לקנות. חלק מההידרדרות של הנוער בדור שלנו זה שחיים מעל הפופיק. אז אני אני נשאר בכולל, ולא בשביל הקצבה".

• מוישה הוא אברך בכולל בפתח תקווה, בן 34, נשוי פלוס שישה. (ראיין: קובי נחשוני)