חכמתם לא אומנותם: חז"ל למדו בלי קצבאות

ממשלת ישראל קיבלה השבוע החלטה שהרתיחה את הציבור: תקציב הקצבאות לתלמידים בכוללים חרדיים הוגדל מ-110 ל-140 מיליון שקל בשנה, וההבטחה שהיחצ"נים הפריחו בשבוע שעבר, להפסיק את התקצוב לישיבות, הפכה להתחייבות מעורפלת לצמצום התקצוב בעתיד.

תקציב הישיבות הוא חלק קטנטן מתקציב המדינה והקיצבה לאברך זעומה. אבל העניין מרגיז בגלל היותו עקרוני: המוני אנשים צעירים ובריאים בוחרים לחיות על חשבון הקופה הציבורית במקום לעבוד.

הזהב היהודי: מסע היסטורי של ynet לשורשי ההצלחה היהודית:

• אברהם ויוסף - המצליחנים הראשונים של עם ישראל
• כשישראל הייתה עשירה: החכמה הכלכלית של שלמה המלך
• משבר הנדל"ן: גם בתקופת החשמונאים היה מחסור בקרקע
  

החרדים, מצדם, טוענים שהישיבות הללו ממשיכות מסורת יהודית מפוארת של לימוד תורה. "מדינת ישראל צריכה לאפשר את קיומו של בית יוצר לנבחרת הרבנים של הדור הבא", כתבה ב-ynet בעלת הטור החרדית טלי פרקש, בטור שבו יצאה נגד אברכים טרמפיסטים שמתבטלים במקום ללמוד, וקראה לסנן את התלמידים המקבלים קצבאות - אבל לא לבטל אותן.  

גם הרבנים הגדולים ביותר של ימינו - כמו אלישיב ועובדיה יוסף - רואים את עצמם כ"אחרונים", בשושלת שנמשכת כבר כ-2,000 שנה, ננסים שעומדים על כתפי ענקים - הלא הם חכמינו זכרונם לברכה.

אבל מעיון במשנה ובתלמוד עולה כי אף אחד מהרבנים הגדולים של ימי קדם לא התפרנס מלימוד תורה. רובם היו אנשים עשירים שעשו כסף גדול מעסקים מצליחים. חלקם היו פועלים שכירים קשי יום שעבדו למחייתם בעבודה פיסית קשה. אלה וגם אלה למדו ולימדו בבתי המדרש בזמנם הפנוי. הלימודים היו חינם והמורים לא קיבלו שכר.

חז"ל הוא שם כולל לרבנים שפעלו בארץ ישראל ובבבל מהמאה השנייה לפני הספירה עד המאה השביעית לספירה, הנהיגו את העם היהודי מאז חורבן הבית השני וכתבו את המשנה והתלמוד: ה"זוגות", התנאים, האמוראים והסבוראים. השושלת המופלאה הזאת השאירה אחריה יצירה ספרותית עשירה, מעמיקה ומרתקת שעיצבה את החשיבה ואורח החיים היהודיים מאז עד המאה ה-19. ואת כל זה הם עשו בזמנם הפנוי, לשם שמיים, חינם אין כסף.  

רבי פפא את רבי הונא שומשום בע"מ

"אף אחד מחכמי המשנה והתלמוד לא היה מעלה על דעתו לחיות על חשבון הציבור", אומר ל-ynet הרב ד"ר מיכאל הלינגר, המרצה על ההיבטים הכלכליים-חברתיים של התלמוד במכללת אריאל, "רובם היו בעלי אדמות, שהשקיעו זמן ומאמץ בניהול עסקיהם, אבל כנראה שהיה להם מספיק זמן כדי ללמוד. לחלקם הייתה משפחה עשירה שפרנסה אותם והם יכלו ללמוד בשקט. אלה שלא היה להם לא נכסים ולא משפחה עשירה, עבדו כשכירים, ולמדו כשהיה זמן".

רבי יהודה הנשיא, לדוגמה, מגדולי התנאים במאה השנייה, החזיק בבעלותו מפעל לבשמים, ספינות דיג, עדרי פרדות ומטעי זיתים, גפנים, פשתן ואפרסמונים. לרב אשי - אמוראי חשוב מבבל של המאה הרביעית - היו יערות; הרב פפא, גם הוא אמוראי חשוב, ייצר שיכר ואחר כך סחר בזרעוני פרג, ולבסוף הקים עסק למכירת שומשום בשותפות עם אמוראי נוסף, רב הונא בריה, שהיה שותפו גם בלימודים.

התנא רבי מאיר, לעומת זאת, היה לבלר.שמאי הקפדן היה כנראה פועל בניין, כיוון שבמדרשים מסופר שכאשר תלמידיו עלו לו על העצבים, הוא היכה אתם ב"לבנים שהחזיק בידו". הלל הזקן וטוב המזג, לעומתו, חי על חשבון אחיו העשיר.

היהודים חיו מאז המאה הראשונה לספירה תחת שלטון זר - רומאי ופרסי - כך שלא הייתה ממשלה שתשלם לחכמים הללו, גם כשהם שירתו את הציבור היהודי. "חז"ל שימשו גם כדיינים ושפטו בסכסוכים משפטיים, אבל גם זה נעשה בלא שכר", מציין הלינגר, "הם עזבו את העבודה כשהיה דיון, דנו וחזרו לעבוד. כל פעילות הסנהדרין נעשתה בהתנדבות".

רבי יהושע, מחכמי יבנה במאה הראשונה, שימש כאב בית הדין, המשרה השנייה בהיררכיה של הסנהדרין. לפרנסתו, ייצר ושיווק מחטים. התלמוד מספר על סכסוך בין יהושע לבין נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל. הסכסוך הסתיים בסולחה וגמליאל בא לביתו של יהושע להתנצל. כשראה שהבית מלא עצים, חשב, בטעות, שגמליאל מייצר פחם. "רבי יהושע נפגע ונזף בגמליאל: איזה מין נשיא אתה, שלא יודע במה עוסקים החכמים האחרים?" מספר הלינגר. 

רוצה ללמוד תורה? חפש אישה עשירה

אחדים מהחכמים החלו ללמוד בגיל מאוחר, כיוון שנאלצו לעבוד שנים רבות עד שחסכו מספיק כסף כדי לפרוש. מסופר על התנא רבי יוחנן בן זכאי שעבד במסחר עד גיל 40 ואז מכר את עסקיו והחל ללמוד, ועל רבי עקיבא, שעד גיל 40 היה רועה צאן עני ואז התחתן עם רחל, בתו של כלבא שבוע, אחד האנשים העשירים בירושלים, ומאז התפרנס על חשבונם.

ייתכן שהמספר 40 נדבק לשני הסיפורים בהיותו מספר טיפולוגי, אבל המסר זהה: קודם עבודה, אחר כך לימודים.

המתח שבין הלימודים לצורך לעבוד ולהתפרנס הטריד את החכמים וחלקם שילמו עליו מחיר אישי. התנא רבי אליעזר , למשל, היה בנו של בעל האדמות העשיר הורקנוס, שרצה שיסייע לו בעבודה ולכן לא הרשה לו ללמוד. כשהגיע לגיל 22 ברח מהבית, למד וחי בעוני מעבודות מזדמנות. אחרי שאביו ראה שהצליח בלימודים, התפייס עמו והוריש לו חצי מהונו. 

"לרבנים היו קומבינות שאיפשרו להם לנהל עסקים וללמוד במקביל", אומר הלינגר, "העונות הבוערות בחקלאות היו האביב והסתיו, ורבני בבל נפגשו ללמוד יחד בחודשי הקיץ והחורף, שנקראו 'ירחי כלה', כלומר, החודשים שבהם מתייחדים עם התורה האהובה".

כיצד הם היו מסתדרים בעולם העסקים ושוק העבודה התובעניים של ימינו?

"כמו שהם הסתדרו בחיים הקשים של אז. יש על כך דיונים רבים במשנה ובתלמוד. במסכת ברכות בתלמוד, לדוגמא, נכתב: 'רבנים שהופכים את מלאכתם קבע ותורתם ארעי, נסתייע בידם, ורבנים שהופכים את תורתם קבע ומלאכתם ארעי - לא נסתייע בידם'. כלומר: רוצה להיות תלמיד רציני? תצטרך להיות 'פרי לאנסר', לעבוד בעבודה לא קבועה ולהרוויח פחות".

זה אומר שיש משהו בטענה של החרדים, שקשה לשלב עבודה ולימוד תורה?

"בשום אופן לא. המסכת לא אומרת 'אל תעבוד', אלא 'תעבוד פחות'. זה קשה, אבל אפשרי. ובכל מקרה: תחיה על חשבון עצמך או על חשבון המשפחה שלך. בכמה וכמה מקומות כתוב: 'אל תזדקק לבריות', כלומר: אל תחיה על חשבון הציבור. במסכת אבות נכתב כי: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משמחת. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון'. מה יותר ברור מזה?"

מה אומרים הרבנים החרדים על הטקסט הזה?

"מתעלמים ממנו".

הרבי יצחק מבבל, יועץ השקעות

 נראה כי יוצא הדופן היחיד בעניין הפרנסה היה רבי שמעון בר יוחאי, התנא הגדול מתקופת מרד בר כוכבא. מדרש מפורסם מספר על הרשב"י שברח מהצבא הרומי והתחבא עם בנו 12 שנה במערה, ושם ניזונו, בדרך ניסית, מחרובים ומים. כשיצא מהמערה, מספר המדרש, ראה יהודים שקצרו וחרשו, ונזף בהם על כך שהם מתבטלים מלימוד תורה. אלא שאז נכנסה לתמונה התערבות מגבוה: "בת קול" - כלומר, קולו של אלוהים - שהודיעה לרשב"י: אם לא מוצא חן בעיניך, תחזור למערה.  

"הרב אביי מבבל כתב: 'מי שעשה כרשב"י, לא עלה בידו', כלומר, הגישה שלו אינה יכולה להתקיים במציאות", אומר הלינגר, "הרשב"י היה מעל הטבע ולכן לא הבין את הטבע. הרבנים העריכו אותו מאוד, אבל כתבו בפירוש שבעניין הזה אסור לקחת ממנו דוגמא".  

חכמת חז"ל אינה פוסחת על החיים העסקיים והכלכליים. המשנה והתלמוד שופעים "טיפים ניהוליים", בדומה לאלה שמופיעים כיום בעיתונות ובספרות הכלכלית.

"רבי יצחק, לדוגמא, כתב במסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי: 'לעולם ישלש אדם את מעותיו, שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא (עסקי מסחר) ושליש תחת ידו'", מציין הלינגר, "הוא אומר שצריך לפזר את תיק ההשקעות, וזאת עצה טובה גם למשקיע בימינו. הוא לא יכל לכתוב את זה אם הוא לא היה מתנסה בהשקעות בעצמו".

"אם חז"ל לא היו אנשי מעשה - הם לא היו מחברים חלק נכבד מההלכות החברתיות שכתובות בתלמוד. הפסיקות שלהם מבוססות על השטח ונועדו לפתור בעיות קונקרטיות".

"רבן גמליאל, לדוגמא, התבקש לפתור בעיה של זינוק במחיר הכבשים, בתקופה שבה עדיין הקריבו קרבנות בבית המקדש. כיוון שהוא הכיר את חוקי ההיצע והביקוש, הוא קבע תקנות שצמצמו את שחיטת הכבשים, והורידו את הביקוש, וכך נפתרה הבעיה. חלק מההלכות הללו רלוונטיות אפילו היום. החוק להגנת הצרכן, לדוגמא, מבוסס במידה רבה על התלמוד".

הספר שלימד את היהודים להצליח 

התלמוד נחתם במאה השישית - תחילת ימי הביניים, כשמרבית העולם המערבי והמזרח התיכון כבר הפכו להיות נוצריים והיחס ליהודים הלך והורע. השלטון הנוצרי אסר על היהודים לשרת בצבא ובמנגנון הממשלתי וגזל מהם קרקעות, והם הפכו לעם של סוחרים והיו זקוקים לכישורים עסקיים כדי לשרוד. ואלה, כידוע, היו להם בשפע. האם הדוגמא החיובית של חז"ל ו'הטיפים העסקיים' במשנה ובתלמוד סייעו ליהודים לעשות כסף?

אבות הנצרות - יוחנן המטביל, ישוע הנוצרי, פאולוס והשליחים - היו נוודים עניים שבזו לעושר והפכו את התפרנות לאידיאולוגיה. יחסם לכסף היה הפוך מזה של חכמי ישראל המעשיים והעשירים. האם זה נתן ליהודים ייתרון תחרותי?

"הנצרות, כהכללה, מתייחסת לחיים החומריים בצורה שלילית", אומר הלינגר, "העושר אצלם הוא דבר טמא, 'הבלי העולם הזה'. במשנה ובתלמוד, לעומת זאת, מתייחסים לעושר כמתנת אלוהים. לרמות בעסקים זאת עבירה חמורה, אבל אם אתה משלם מה שצריך, נותן צדקה ומעשר לעניים, משתף את הזולת בהצלחה שלך, ולא משתמש בכסף למטרות שליליות כמו זנות או שתייה לשכרה - אז יופי, תרוויח ותיהנה. רבי יצחק כתב: 'לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו': להיות עשיר, כשלעצמו, זה טוב".

"אני חושב שגם לימוד התלמוד עצמו עזר ליהודים בעסקים. הצלחה עסקית דורשת חריצות, יכולת ניתוח אנליטית של המציאות וחשיבה צופה פני עתיד. אלה כישורים נרכשים שצריך ללמוד ולתרגל. לימוד המשנה והתלמוד הוא דבר מסובך, וכדי להצליח בו צריך את כל הכישורים הללו. מי שמתורגל בלימוד יהדות, יכול להצליח גם בחיי המעשה".

והיהודים הצליחו. במאות השנים הבאות של ימי הביניים הם נטבחו והתמעטו -  אבל הפכו לכוח אדיר בכלכלה העולמית. ועל כך - בפרקים הבאים של הזהב היהודי .