"חברון" מגיעה לתקוע
התיאטרון נושק לאמונות הדתיות ביותר, בהיותו בנוי על יצירה יש מאין. על הבמה בתל אביב, הרחק ממציאות החיים בעיר האבות, נולד לפתע העולם של חברון, ובתקוע נולד תיאטרון של אמונה, ושיח של אמנים
כך ייערך הערב (ד'), כצעד ראשון, אירוע תיאטראלי בבית התרבות של ההתנחלות תקוע, שבחלקו הראשון יצפה הקהל בתיאטרון-קריאה של עיקרי המחזה "חברון", מאת תמיר גרינברג, וחלקו השני יכלול פאנל של אנשי תיאטרון משני העולמות – זה שבתל אביב וזה שמחוצה לה - בעקבות המחזה, ועל היחס בין אמונה ותורה, לבין אמנות ותיאטרון. בין המשתתפים: תמיר גרינברג, רוני ניניו ויהושע סובול (מחותמי מחאת האמנים נגד הופעות באריאל).
המחזה "חברון" עלה בקול תרועה רמה לפני כשנתיים, כהפקה משותפת של התיאטראות "הבימה" ו"הקאמרי", בבימויו של עודד קוטלר (שאף הוא יטול חלק בערב). השחקנים הצעירים שיקריאו אותו, יגיבו בקריאת כמה פרקי תורה הלקוחים מעולמם הרוחני, מתוך כוונה כי שיתוף הפעולה בין האמונה והתיאטרון, ירים הצגות נוספות.
קשר מהותי בין אמונה לתיאטרון
התקווה היא לייסד בתקוע מרכז בשם "תיאו-תורון" (דת ותורה), שיהווה מרכז לדיאלוג בין עולם האמונה והתורה, לבין עולם האמנות והתיאטרון. אולי דווקא חידוש האהבה בין התיאטרון והתורה, הוא שיוליד תהליך של התחדשות בתיאטרון הישראלי. ואולי מכאן יזכנו צור ישראל בלידה של רוח חדשה על במות ישראל.
הקשר בין דת לתיאטרון איננו חדש, כלל ועיקר. אדרבה: כל תלמיד בחוג לתיאטרון יודע כי לידתו של התיאטרון המערבי הוא בחגיגות הדיוניסיות ביוון הפגאנית. ראשיתו של תיאטרון "הבימה" במוסקבה – שהוא גם ההתחלה המיתולוגית של התיאטרון הישראלי - היה יסוד מרכזי בלידתה של הרוח הציונית. השיר שהיה המנון "הבימה" הביע תקווה לעלות לירושלים, דווקא (ולא לתל אביב), ולעתים הזדהה בתודעתם ייסוד התיאטרון בירושלים - עם ייסודו מחדש של בית המקדש.
בין אמונה לתיאטרון קיים קשר מהותי. התיאטרון, לעניות דעתי, נושק לאמונות הדתיות ביותר, בהיותו בנוי על יצירה יש מאין. שחקן ישראלי תושב תל אביב עולה על הבמה, והנה – כבמטה קסם – הוא הופך להמלט, נסיך דנמרק. על הבמה בתל אביב, הרחק ממציאות החיים בעיר האבות, נולד לפתע העולם של חברון. על בימת התיאטרון עולה פתאום שאלת השאלות של הקיום האנושי: להיות, או לא להיות?
התיאטרון הוא תמצית הקיום האנושי. הזמניות של הקיום בהצגת תיאטרון, היא ההמחשה לזמניות של קיומו של כל אדם. הרופפות של הקיום האנושי בתיאטרון ("זה לא באמת, זו הצגה") היא המחשה לרופפות הקיום האנושי, ומציינת את התפיסה הדתית: מודעות האדם למותו, וההבנה העצמית של האדם שאינה נותנת לעולמו ערך מוחלט. או, כפי שקבע המחזאי ז'אן פול סארטר: התיאטרון מבטא שחרור של האדם מן ההונאה העצמית שהוא וערכיו הם אמת מוחלטת. האדם "משחק" בחייו מגוון תפקידים. אני למשל, "משחק" תפקיד של רב במישור המקצועי, תפקיד של אבא וסבא במישור החברתי, ותפקיד המתנחל הצמוד לאדמת ישראל – במישור ההיסטורי.
התיאטרון הוא הבסיס לשלום
אני סבור כי אחד העקרונות המרכזיים המגדירים את האדם כדתי, הוא הענווה לגבי ערך חייו ועולמו. היהודי הדתי מתחיל את יומו באמירה מתוך הסידור: "לעולם יהא אדם ירא שמיים בסתר, ומודה על האמת. מה אנו? מה חיינו?..." יודע אני שהדימוי הציבורי של הדת הוא הפוך. בעיניי רבים (דתיים ושאינם דתיים) דווקא האמונה נותנת כוח מוחלט לערכים האנושיים. אבל גם עניין זה הוא אמיתי רק אם מתחילים בדברי הענווה שקודמים לתפילת השחרית.
הענווה הזו היא גם הבסיס האמיתי לכל הצגת תיאטרון. המשחק התיאטראלי הוא הבסיס לחיים ממשיים אמיתיים. על הצגה טובה צריך לומר את מה שהגדיר פרנץ קפקא, שיצירה רוחנית טובה צריכה לזעזע כמו מותו של אדם קרוב. פרנץ רוזנצוויג – אבי האקזיסטנציאליזם היהודי הדתי – מתחיל את ספרו העיקרי "כוכב הגאולה" באמירה שאימת המוות היא ההתחלה של חיים אמיתיים. ספר "הזוהר" מספק הסבר תיאטרלי לנפילת האפיים בסוף תפילת העמידה: האדם משחק את מותו, כבסיס ליום חייו החדש.
לכן התיאטרון הוא הבסיס לשלום. אם כל אדם בטוח בצדקתו, הרי בני האדם מתנגשים ולוחמים אלה באלה. אך אם יש בהם ענווה דתית או תיאטראלית, הם משאירים מקום לשלום. לא התפלאתי שדווקא אנשי תיאטרון הם שנשאו בחודשים האחרונים את דגל השלום בציבוריות הישראלית. מסיבה זו עצמה אני סבור שהם טעו טעות קשה, ובגדו בעולמם התיאטראלי בדרך שבה בחרו להילחם למען השלום, בכך שהכריזו חרם על המתנחלים, במקום לפתוח איתם בדו-שיח.
אחרי דו-שיח לא קצר ולא תמיד קל הם יחצו הערב את הקו הירוק, ויגיעו לתקוע. הרי זו גדולתו של האדם, שהוא חופשי לחצות את הקווים האידיאולוגיים של עצמו. אולי יביא המפגש הערב לחידוש הברית ההיסטורית בין הדת לבין התיאטרון, וירים גם תרומה לשלום, לתפארת מדינת ישראל.
- סיקור המפגש - מחר ב-ynet
לפנייה לכתב/ת 
