להעלות את החינוך למקום הראוי

מערכת החינוך בבעיה. לא מדובר בבעיות במגזר זה לעומת אחר, אלא במשבר מקיף, מערכתי וסדרתי. אם בעבר אמרו שהמשבר נמצא בפריפריה ואצל המזרחים והערבים - הרי שהיום רואים שהוא הגיע לחברה הישראלית כולה. הזהירים בינינו יאמרו שהמצב מעורר דאגה. אחרים יאמרו שהוא אפילו מסוכן.

אז למה זה קורה? בתקציב החינוך שותפים המדינה, העירייה מסי ארנונה וההורים. יש עיריות שתקציב החינוך שלהן הוא פי כמה מעיריות אחרות. התקציבים של עיריית תל-אביב וראשון לציון לא דומים לתקציבים של עיריית ירושלים ואופקים. ההורים כמובן מטפחים את

 ילדיהם, ועל כך אפשר רק להודות ולקנא. אבל אפשר לצפות מהמדינה שתאזן את המצב - ולמשל, במקום לקצץ במענקי איזון היא צריכה להגדילם.

והנה מסתבר שהמדינה לא רק שאינה מאזנת את התמונה, אלא באופן כללי מעמיקה את הפערים ומתקצבת את המתוקצבים. המסקנה העולה היא שהמדינה מקטינה את אחריותה לחינוך, ועוברת לסמוך יותר ויותר על כך שההורים העשירים יבנו את עתידה. הדבר לא טוב לישראלים ובמיוחד לא לתושבים בפריפריה.

למעשה, החינוך מעולם לא היה בראש סולם העדיפויות של מדינתינו, ומימדי העוני לא ממש מעניינים איש. היה ראש ממשלה שאמר לעניים "לכו תעבדו", והוא לא שם לב שרבים מהעובדים בארצנו חיים מתחת לקו העוני. במצב הזה הופך החינוך לכלי להתגוששות. מאשימים למשל את החרדים בכך שבלימודי הליבה לא כוללים לימודי אנגלית ומתמטיקה, אבל מצד שני לא נותנים כלים בידי השרים - שיפעלו כדי שכל התלמידים ילמדו את הליבה. החרדים מצידם, דואגים לתלמידיהם, ואך ורק לתלמידיהם, ומתעלים את קולות בוחריהם אליהם.

משפיע על כולם

מה שמצוי בחינוך, חוזר גם בכלכלה, בבריאות. וכאשר מתפרסמים נתוני העוני בישראל - בטקס חד שנתי - רבים לוחשים לעצמם, "טוב מדובר בחרדים שזה אצלם מבחירה, ערבים ותושבי הפריפריה, פועלים זרים, ואפשר גם להוסיף משפחות חד הוריות, אתיופים, מזרחים, ניצולי שואה, תושבי שכונות מצוקה. העיקר לא אנחנו". הבעיה היא שלא רק שלא נשאר הרבה ב"אנחנו" הזה, אלא שהכל מכרסם בהדרגה ובביטחון לתוך האנחנו, ואין "אנחנו" מוגן.

ראוי להוסיף לכך גם את הרמה המוסרית, ואת מידת החוסן הלאומי הצמודה לרמה המוסרית ושעולה בהשקפת עולם זו. בזה עוד לא אמרתי דבר על רמת המורים, ולא על תוכניות הריאליטי בהובלת "האח הגדול", על נוער הודו וגואה, על בריחה למחוזות הקבלה וירידה מן הארץ. למה להזכיר את מה שכולנו רואים ויודעים?

ובכל זאת משהו על פריפריה. הביטוי "פריפריה" מוזר למדי בארץ קטנה כמו ישראל. מדובר לא בחלוקה גיאוגרפית בלבד, אלא בחלוקה שיש לה מימד היסטורי. בזמנו, כחלק ממדיניות פיזורה האוכלוסין, הוחלט שחלק מהעולים ייקלט בעיירות פיתוח שהוקמו לצורך זה. מסיבות שונות מצאו את עצמם שם עולים מעדות מסויימות. כתוצאה ממהלך זה התעוררנו היום, כמה עשרות שנים אחרי, לריבוד בלתי נסבל. בפועל, יש תושבים בארץ שגרים בדירות שמחיריהן נמוכים יותר מן הדירות של אחיהם שנשלחו למקומות אחרים, הם זוכים למערכת חינוך שונה, מערכת בריאות טובה פחות והם נחשפים להזדמנויות תעסוקה שונות.

טיפול בפריפריה אינו טיפול בעניים בלבד, או בחלשים או במי שגר מאוד רחוק מהמרכז, אלא תיקון שהחברה הישראלית מחוייבת לו מכוח מדיניות עליה שנקטה בשלבי הקמתה. כך, שפריפריה הוא מושג שאינו גיאוגרפי בלבד, אלא גם היסטורי.

אי אפשר שלא להרגיש בחרדה בחברה הישראלית. ולא רק ביחס לאחמדינג'אד, חיזבאללה וחמאס, אלא ביחס למה שאנו יוצרים כאן, שבעבורו נכון

 לנסות לעמוד מול האיומים הללו. בלי שנטפל בדרך המלך, לא רק שבאופן סיבתי תישקף סכנה לכלכלתה, זהותה של מדינת ישראל, אלא הבסיס הערכי שעומד ביסודה - ולא רכישה של מטוס זה או אחר - יישחק, וגם הוא עלול להתערער.

השאלה אינה עניין למאבק על החינוך: במאבק יש צד צודק, וצד לא צודק, צד פוגע וצד נפגע. למיטב הבנתי המונח הנכון יותר הוא התעוררות של כולנו, ולקיחת אחריות לתיקון המצב. חשוב שהשאלות על החינוך יגיעו לסדר יומה של החברה הישראלית, שיהיו נושא לבחירות, חשוב שיהיה מעקב ציבורי אחרי מימוש ההבטחות, התקשורת על גווניה צריכה לעבור מהצעה של נתונים כאלה או אחרים, לתפקיד שתומך ומלווה את התיקון בחינוך. עתיד מיוחד יש דווקא לאינטרנט כאן. אני לא מציע לבטל פוליטיקה סקטוריאלית, אבל יש לדרוש ממנה לראות ככל האפשר את תנועת הכלל, שהרי זה ההבדל בין כנופיה ובין תנועה אידאולוגית.

ד"ר מאיר בוזגלו, מנהל המכון לחקר הטיפוח בחינוך באוניברסיטה העברית