שנה עם שני ראשים

העמוד שלי בפייסבוק, שנפתח כדי לשמור על קשר עם חבריי לספסל הלימודים בארצות הברית, התמלא בימים האחרונים בתמונות ססגוניות של עצים מוארים (ולא בוערים) בבתיהם של חבריי, לכבוד החג. זאת אומרת כריסמס. חשבתי שאולי אני צריכה לכתוב לכולם חג שמח וכזה, אבל זה לא ממש בא לי טוב. קצת קשה לי לאחל חג שמח על יום הולדתו של תנא שפרש מדרך התורה (זה הניסוח הכי עדין שיכלתי למצוא כדי לא להעליב אף אחד ולהתחיל מלחמת טוקבקים על רקע דתי).

אך חשבתי שבכל זאת אני לא יכולה להתעלם מתקופת החגים והשופינג של חבריי - אז אולי אכתוב משהו לכבוד השנה החדשה. אוף, גם היא כבר

התחילה לפני ארבעה חודשים, בעירוב תבשילים מסובך. ואם השנה התחילה בראש השנה, אז מה בדיוק מציינים עכשיו?

הסילבסטר, כמו שאוהבים לקרוא לו בישראל, זה בעצם יום השנה לפטירתו של האפיפיור סילבסטר הראשון, שאמנם, לפי ויקפידיה, אי-אפשר לקרוא לו שונא יהודים בפרהסיה, אבל גם אי-אפשר להאשים אותו בחיבה יתרה ובסובלנות שמית. ומאז באג 2000, גם אין באמת סיבה לעקוב אחרי הערב הזה ולצפות לשינוי דרמטי בחיים.

לא נפרדת מהסילבסטר

אבל אם להגיד את האמת, אני עדיין מתחברת ליום הזה. סליחה, המוח החילוני שגדלתי איתו עוד כאן, וכנראה מנסה בכל כוחו למצוא סיבה למסיבה.

נזכרתי במיוחד בסילבסטר אחד, משנות העשרה שלי, כשחזרתי הביתה מארה"ב לישראל לחופשת כריסמס. החברות באו, וכולנו התכוננו יחד - שכן הסילבסטר דורש הכנות מיוחדות, הכוללות בעיקר יציאה בזמן והחלטה לאיזו מסיבה הולכים. או יותר נכון, באיזה פקק הולכים להיתקע.

תמיד התרגשתי, כי האמנתי שלסילבסטר סגולות משלו, כמו למצוא את אהבת חיי (אולי זה קשור לקונוטציה של שני השעונים - בסילבסטר ובסינדרלה - המצלצלים שניהם בשעה 12 בדיוק). בדרך החוצה, באתי להגיד לילה טוב. אמא שלי ישבה בסלון עם בגדי הבית השחורים שלה וראתה טלוויזיה בחצי נמנום. אני זוכרת איך הייתי בשוק. איך היא מפספסת את חגיגת הערב הזה, שכולו פוטנציאל עתידי, או עתיד פוטנציאלי?

כנראה שעניין הפוטנציאל הוא מה שקורץ לנו בראש השנה, האזרחי או היהודי. הפוטנציאל בסילבסטר הוא ברור וקורץ, כי הגויים (סליחה על המילה הכל-כך דוסית, אך עם זאת קולעת) יודעים לעשות קידום מכירות. אצלם הכל נראה תמיד נוצץ וקסום. בגלל זה אנחנו מתים להציץ למסיבה שלהם, אפילו אם זה רק לעמוד בצד, עם דרינק ביד, ולערוך תצפית אנתרופולוגית.

בערב הזה מציעים לנו הזדמנות עסקית נדירה: לנטוש את ספינת השנה החולפת, שלעתים מרגישה כמו הטיטאניק, ולקפוץ על ספינת השנה החדשה. הרגשת הקפיצה, המשאירה את הטעויות שלנו מאחור מבלי להתעמק בהן, משחררת. שטיפת המוח הטרום-סילבסטרית גורמת לנו להאמין שכשיתפוצצו הקונפטי, תיסגר דלת ויפתח חלון הזדמנויות ענק. יום חדש יפציע...

בראש השנה, בראש השנה

ואצל היהודים הכל תמיד צריך להיות יותר מסובך. כולנו יודעים שקידום המכירות שלנו עדיין משודר בשחור-לבן. אצלנו לא רק פותחים דף חדש. לא-לא! אצלנו גם נגזר עלינו מה בדיוק ייכתב בדף הזה - מפרנסה ועד חיים או מוות. אז למי יש פנאי לעשות מינגלינג ולחפש עם מי להתנשק בחצות? אצלנו זה עסק הרבה יותר רציני. וגם יותר מפחיד.

כי ביהדות יש עניין נוסף, שלדעתי אף קונפטי או שמפניה לא מגיעים לקרסוליו. לנו יש את ה"תשובה". וראש השנה הוא הנותן

את יריית הפתיחה לעשרה ימים של תשובה, שהיא בעצם דין וחשבון, ואמונה בטוב שבתוכנו.

אצלנו, להתחיל שנה זה כמו לעבור בנק. אף אחד לא באמת מאמין שכשהוא עובר בנק, הבנק הישן פשוט מוחק את האוברדרפט שלו. שום דבר לא נעלם. צריך לחשוב ולעבוד כדי לכסות אותו, ואז אפשר באמת להתחיל מחדש, נקי. לכן בראש השנה היהודי אנחנו לא שוכחים את העבר, אלא מכסים את המינוס ואז מתחילים מחדש. יש לנו אפשרות לעשות רי-סטארט אמיתי, אבל הוא דורש לנקות את הווירוסים מתוכנו. את כל אלה אנחנו לא עושים בפני השם. הוא לא צריך יום מסוים כדי לבחון לב וכליות. אבל הוא נותן לנו את היום הזה כדי לומר בו "אני מקבל על עצמי עול מלכות שמיים". או בנוסח כללי יותר: "אני לוקח על עצמי להתנקות ולהיות אדם טוב יותר לבריות ולבורא".

עכשיו לכו תסבירו את כל הדבר הזה לחברים האמריקנים בפייסבוק ולאיחולי הכריסמס שלהם.