מדינת ת"א: מתחת לאף ולא כל כך מוכר

מוזר לחשוב שבמלחמת העצמאות, בזמן קרבות בקו החזית שהיה בין ת"א ליפו הערבית, היו בתי הקפה בת"א מלאים בני אדם שלא ידעו, או העדיפו שלא לדעת, שקילומטר מהם מתנהלים קרבות. מסלול טיול בין אבו כביר, תל א-ריש ואזור

אורי דביר, טבע הדבריםפורסם: 20.01.11 , 09:34

מי יכול לתאר היום, שבשלהי השלטון הבריטי בארץ וערב קום המדינה הייתה לעיר תל אביב דרך מוצא אחת למי שהתכוון לנסוע לנגב, לירושלים ולמקומות נוספים. דרך זו, המשכו של רחוב הרצל דרומה של היום, נמשכה מדרך שלמה (רחוב סלמה), דרך שכונת אבו כביר ועד דרך יצחק בן צבי של היום, ואז בצומת היו פונים מערבה ליפו ומזרחה לכיוון צומת חולון והלאה בכביש 44 של היום.

נתאר בקצרה קטע דרך זה ונתעכב קצת יותר כשנעבור ליד האתרים שם.

נצא מדרך שלמה (סלמה) וניסע דרומה ברחוב הרצל. מאז מלחמת העצמאות חלפו שנים רבות, וקשה להכיר היום את פני השטח של אבו כביר. באבו כביר ישבו מצרים שהגיעו לארץ ב-1831. מוצאם היה מתל אל-כביר ליד קהיר, ומכאן השם אבו כביר לשכונתם.

בית משוקם באבו כביר, ובו חורי הצצה (צילומים: אורי דביר, טבע הדברים)

עם פרוץ מלחמת העצמאות התנכלו ערביי אבו כביר למכוניות יהודיות בודדות ולכאלה שנסעו בשיירות. מדי פעם היו כוחות ההגנה מגיבים להתקפות באבו כביר, ולעתים התערבו גם הבריטים ששלטו עדיין בארץ וניסו להשליט סדר.

הכביש מיפו מזרחה שימש גם את התחבורה הערבית ליאזור, רמלה והלאה מזרחה. ליד צומת חולון של היום שכנו שני מפעלים יהודיים, בית החרושת לספירט ובית חרושת היוצק, ובהם הוקמו מזקפים (עמדות) במטרה לאבטח את מכוניות היהודים ולהפגין נוכחות מול התנועה הערבית בכביש הזה. הלאה התנהלה התנועה בכפר הערבי יאזור (אזור של היום), המשיכה לבית דג'ן (צומת בית דגון), שם פנתה לכיוון ראשון לציון, רחובות וצומת בילו, בדרכה לנגב או לירושלים.

לאחר שנהרגו שבעה נוטרים ביאזור הופסקה התנועה בציר הזה, ועברה לדרך הביטחון שהוכשרה מדרום תל אביב, למקווה ישראל, חולון ומשם לעבר ראשון לציון, ופעלה עד שחרור האזור כולו במבצע חמץ בחודש אפריל 1948. בדרך הביטחון נטייל בגיליון הבא של טבע הדברים.

מרגמת דווידקה: אימת הערבים

בחודש דצמבר 1947, בזמן הלחימה באבו כביר הוטל עליה פגז ממרגמת דווידקה, הנשק המפחיד שהיה אז ברשותנו. הייתה זו פעם ראשונה לשימוש בדווידקה בשדה הקרב ואחד הפרסומים הערביים טען ש"פצצת אטום" הוטלה על ידי היהודים על אבו כביר... מרגמות דווידקה מוצבות היום בכמה מקומות בארץ, וגם בחצר חוסמסה בחולון. אבו כביר ננטשה סופית בחודש אפריל 1948, וממרכזה המשיכה לפעול הכנסייה הרוסית שבמקום.

מאוחר יותר שכן כאן, ברחוב הרצל 153, גרעין האוניברסיטה של תל אביב שבמקומה פועל היום בית הספר לטבע. לידו היו גם הגן הזואולוגי, המשך למכון הביולוגי-פדגוגי של "הדוד יהושע", הוא יהושע מרגולין, והגן הבוטני שהועבר לכאן על ידי פרופ' גליל. תקופה ארוכה הם הופעלו בידי החברה להגנת הטבע ושניהם סגורים עתה לקהל.

מעט דרומה מבית הספר לטבע עולה סמטה מספר 3377 מזרחה, עוברת ליד מתחם צער בעלי חיים ועל פני הכניסה לכנסייה הרוסית הפרבוסלבית, ומגיעה לרחבת חניה, שממנה חוזרים מעט עד לשער הכנסייה. בתחום הכנסייה ולידה משתרע בית קברות יהודי קדום מהמאות הראשונה ועד המאה הרביעית לספירה, שנחפר בידי הארכאולוג קלרמון-גאנו. היה זה בית הקברות של יהודי יפו שנקברו כמקובל מחוץ לחומות עירם.

בין הקברים נמצא גם קבר שלפי המסורת הנוצרית הוא קברה של צביה או טביתא, נערה תמה שנפטרה וחזרה לחיים בזכותו של פטרוס השליח הנוצרי שהגיע למקום, כרע על ברכיו, אמר "טביתא קומי", ואכן היא קמה. המנזר והכנסייה נושאים את שמו של פטרוס (סיפור דומה אנחנו מכירים מירושלים, אך שם כיכבו גיבורים אחרים. שם הייתה זו טליתא בתו של ראש הכנסת, ומי שהחיה אותה היה ישו בכבודו ובעצמו).

חצר הכנסייה הרוסית

שטחו של המתחם הנוצרי הוא למעלה מ-30 דונם, ובשעתו היה מכוסה פרדסים כמו גם הסביבה כולה. ב-1894 בנו הרוסים את הכנסייה, והיא כונתה בפי הערבים "אלמוסקוביה". במלחמת העולם הראשונה היא נעזבה והייתה למחנה צבאי, חזרה לרשות הכנסייה הרוסית הלבנה והועברה לידי הכנסייה האדומה. שנים היה האתר סגור בפני מבקרים ופתוח בימים ספורים בלבד, בהם יום מותה של טביתא הקדושה. היום המקום הוא אתר תיירות: יש בו אכסניה לנוצרים, מבנה המשמש מטבח וחדר אוכל לעובדים.

מדרום למתחם הכנסייה הרוסית נמצאת חורשה שבה ולידה שרידי מבנים, בריכות ובארות, ואף חלקת אלונים בקצה הדרומי שלה. בשטח מתחמים סגורים בכל מה שבא לידם של הדיירים שהתיישבו שם, חלקם ותיקים, חלקם חדשים, וכולם עומדים כנראה בפני מציאות חדשה. לפי פרסומים שונים אושרה תכנית רחבת ידיים, שתתבצע בשלבים, לשיקום ונטיעת החורשות, לשחזור חלק מהבארות ובריכות ההשקייה ולהקמת מרכזי בילוי ושבילי טיול ברגל ובאופניים.

בית הארחה קטן במתחם הכנסייה הרוסית

שרידי באר ובריכה מולהכניסה לכנסייה הרוסית במתחם אבו-כביר לשעבר

ברז שתייה - תחליף לקיוסקים

נצא בחזרה לרחוב הרצל וניסע מעט דרומה עד לצומת שליד תחנת הדלק שבה נפגש רחוב הרצל עם דרך בן צבי. נפנה בדרך בן צבי ימינה, ואחרי כ-200 מ' נעצור ליד מבנה מעניין השוכן מימין. זהו סביל אבו נבוט, מתקן שתייה, רהט בעברית רהוטה, שנבנה בהוראתו של אבו נבוט, כינויו של מוחמד אגא א-שאמי שנהג ללכת ונבוט (אלה) בידו, וכך הטיל את מרותו על נתיניו.

הוא הגיע מקווקז בראשית המאה ה-19 והתמנה למושלה של יפו. דבש לא ליקקו ממנו נתיניו, אך הוא הטביע את חותמו בבניית חומות יפו ועוד. אנחנו כאן על אם הדרך מיפו מזרחה, ובעבר היו כאן פרדסים רבים וסבילים אחדים. בניית סביל היא נוהג יפה שלפיו בעל קרקע שגבלה בדרך התקין ברז שתייה, תחליף לקיוסקים שלא היו אז כדי לשבור את צימאון ההולכים בדרך. יש סוגים שונים של סבילים, וזה אחד המושקעים שבהם. על הקיר המערבי קימור יפה ולוחות שיש ואבן, שעל אחד מהם סיפור הקמתו של הסביל בראשית המאה ה-19. אפשר לראות בחלקו התחתון את פתחי הברזים ושוקת קטנה. היום הברזים יבשים וגם פרדסים אין...

חזית סביל אבו נבוט, ברזי השתייה וכתובת המספרת על המקום

צידו האחר של סביל אבו נבוט

מהסביל נמצא מקום להסתובב ולחזור בדרך בן צבי בכיוון כללי מזרחה (אפשר לנוע ימינה בדרך בן צבי, לפנות בפנייה הראשונה ימינה לרחוב שלבים ושוב ימינה לרחוב התחייה ולהגיע לרחוב הרצל, שם לפנות ימינה שוב עד לצומת רחוב הרצל ודרך יצחק בן צבי ושם לפנות שמאלה לדרך בן צבי). מיד אחרי הפנייה נראה משמאל לנו את המכון הפתולוגי ועוד מעט ומימין, כ-300 מ' מהצומת, במספר 84, יתנשא מעלינו בית המעצר שבאבו כביר, הידוע למוקיריו כבימ"ר תל אביב.

כאן המקום להוסיף טיול קצר לתל א-ריש, כדי להבין טוב יותר את מצב הכביש ומצבה של חולון במלחמת העצמאות. ליד בית המעצר נפנה ימינה ברחוב תל גיבורים, נחלוף על פני שני רמזורים ונפנה אחרי כקילומטר לרחוב הלוחמים. מימין לנו מתנשא תל גיבורים ומשמאל משרד הרישוי.

אחרי כ-400 מ' נפנה ימינה ברחוב המעפילים, ומיד שוב ימינה ברחוב המצודה שלאורכו יש רחבות חניה. נחנה בהמשך ונעלה ימינה לפארק הנוער והפילבוקס. אנחנו על תל א-ריש, גבעה הצופה יפה לסביבה ואשר הקיזה דם רב בניסיונות לכובשה. הערבים שישבו על התל הציקו באש צלפים גם לתחבורה שעל כביש יפו-בית דגון, גם למזקפים שלידו וגם לבתיה של חולון.

פינה בגן שבתל א-ריש

הערבים שישבו על התל הציקו באש צלפים. בניין הפילבוקס בתל א-ריש

ב-28 באפריל נכבש התל שבראשו היה פילבוקס בידי חיילי חטיבת גבעתי, כשהם נעזרים בתותחים נגד מטוסים שהותקנו כתותחי שדה ונועדו לרכך את המטרה. היעדים אמנם נכבשו, אך לא הספיקו להתבצר והתקפת נגד ערבית מהירה הצליחה להביא לנסיגת חיילינו תוך אבדות קשות, 19 הרוגים ופצועים רבים, לכיוון מקווה ישראל. סיפורי הקרב מופיעים על לוחות בכניסה לפארק. רק מאוחר יותר, במבצע חמץ בסוף חודש אפריל וראשית מאי, כשנכבשו הכפרים הערביים במרחב, יפו נכנעה ותל א-ריש פונתה. מבצע חמץ הניב את פירותיו – אזור תל אביב שוחרר, וגם המעבר דרך יאזור לבית דג'ן היה לחופשי.

היום נקראת הגבעה תל גיבורים, ולמרגלותיה שכונה בשם זה. הגבעה טופחה, יש בה פינה לזכר הלוחמים וכן מתקני שעשועים ותצפיות לסביבה.

אזור או יאזור?

נצא בחזרה בדרך שבה באנו מרחוב המצודה עד רחוב המעפילים ונפנה בו שמאלה עד רחוב הלוחמים, ונחזור צפונה כמו שבאנו לכאן עד כביש 44, בו נפנה ימינה לצומת חולון. כחצי ק"מ ואנחנו בצומת חולון. כאן עמדו, כפי שהזכרנו בתחילת מלחמת העצמאות שני בתי חרושת שבעליהם היו יהודים: בית החרושת לספירט ובית חרושת היוצק.

אנשי ההגנה ישבו כאן כדי להגן על כלי הרכב היהודים שבאו מתל אביב דרך אבו כביר וכדי לשים עין על התחבורה הערבית מיפו מזרחה. ישיבתם של אנשי ההגנה כאן הייתה לצנינים בעיני הבריטים ששלטו עדיין בארץ, ולאחר התנכלויות וקרבות עלו כוחות צבא בריטיים על המקומות, פירקו את אנשי ההגנה מנשקם ועזבום אל מול הערבים החמושים. ניסיון לסגת מהמקום לא עלה יפה, כי רכבם של המגינים חובל. מעטים הצליחו להימלט, ועשרה מהם נפלו בידי הערבים ונהרגו.

עוד מעט מזרחה ואנחנו חולפים על פני השער הצפוני למקווה ישראל ומגיעים ליישוב אזור היושב על מקומו של הכפר הערבי יאזור. כביש מספר 44 עוקף היום את היישוב מדרום, אך קודם לכן עבר פעם ממש בתוך היישוב. יאזור על כ-4,000 תושביה הייתה אבן נגף רצינית ובה הותקפו מכוניות יהודיות ונוסעיהן נהרגו ונפצעו. יאזור הותקפה פעמים אחדות בידי כוחות ההגנה, הן אנשי פלמ"ח והן מחיילי חטיבת גבעתי. ב-21 בינואר 1948 נכנס ליאזור טנדר ועליו שבעה נוטרים. הטנדר הותקף וכל נוסעיו נהרגו. אז פסקה התנועה בכביש הזה לחלוטין והופנתה ל"דרך הביטחון" שמתל אביב לחולון, משם לנחלת יהודה והלאה.

במבצע חמץ נכבשו כפרים אחדים במרחב בידי כוחות ההגנה, ובהם גם יאזור, והדרך נפתחה שוב לתנועה. לאזור יש גם עבר עתיק. יש באזור מוזיאון קטן ונחפרו בו כמה אתרים בני מאות ואלפי שנים. ניכנס ליישוב בכניסה המזרחית שלו. נפנה מיד ימינה ברחוב שפינוזה. נעבור על פני שלט המכוון למוזאון המקומי ונמשיך הלאה כ-700 מ'. נעצור ליד בניין עם תשע כיפות, מסגד לשעבר המשמש היום בית כנסת ששמו שערי ציון.

בית הכיפות. המסגד שהיה לבית כנסת באזור

האתר ידוע בשם אימאם עלי, ואחת האגדות הקשורות באימאם הזה מספרת על ילדה שהלכה לקנות שמנת, וזו נשפכה ונספגה בקרקע. הילדה, שפחדה לחזור לביתה בידיים ריקות, עמדה במקום ובכתה. אימאם עלי עבר במקום ובא לעזרתה, סחט את האדמה והשמנת חזרה לצלוחית שבידי הילדה. יכול היה להיות לסיפור הזה סוף טוב, אולם כשמת אימאם עלי ורצו לקברו, בכל מקום שניסו לכרות לו קבר התכווצה האדמה שהכאיב לה בסחיטת השמנת וסירבה לקבלו. כך יודעים להראות בארץ כמה מקומות ששמם אימאם עלי, שם ניסו לקבור אותו.

מבית הכנסת נמשיך עוד מעט לדרום-מזרח ברחוב שפינוזה ונפנה שמאלה ברחוב נורדאו המקשר אותנו לרחוב ויצמן. נפנה בו שמאלה, ניסע כברת דרך ונחצה את רחוב הרצל לרחוב שפרינצק ונעצור למרגלות גן המצודה. כדאי לטפס מעט במדרגות ולהציץ בשרידי המבצר הצלבני "מצודת המישור", ששלט על המישורים סביב ובהם עמק אונו. פעם הייתה מכאן גם תצפית שהסבירה את השם, היום גדלו העצים וכמעט ולא נראה מכאן דבר. המצודה עצמה הרוסה בחלקה, וחלק אחר טמון עדיין בקרקע. בצדה המערבי ניצב מסגד ששימש את ערביי יאזור.