פאלאוואן: לשוט תחת סלעים, לבהות בצבעי הטבע
נהר שזורם לאורך קילומטרים תחת סלעי ענק, שקיעות בצבע אדום בוער, ומהו האוצר שמחפשים המקומיים בצמרות העצים? סיור קסום בחבל הארץ בפיליפינים - חלק שני
אחרי שבחלק הקודם של המסע ערכנו היכרות עם חבל הארץ הכי קסום ואקזוטי בפיליפינים - הגיע הזמן לצלול אל תוך מעבה היער ירוק-העד שעוטף כאן כל פינה. שם השמורה שאליה הגעתי הוא סנט פול, שטחה 35 קמ"ר והיא מכונה "יער האבן". כשמה כן היא – רובה ככולה צורות גירניות שההמסה פיסלה אותן כיד הדמיון הטובה.
הדרך מתגלה לא רק כאמצעי להגיע לנהר התת-קרקעי המפורסם, אלא כמטרה בפני עצמה. השביל התפתל בין מערות, צנירים, כוכים, חריצים, ארובות טבעיות ועוד צורות דמיוניות שההמסה השכילה לחולל בסלע. מעת לעת נראו כמה בעלי כנף ובעיקר פרפרים, שהידוע בהם מתהדר בכנפיים שחורות ועליהן מעין עלעלים ירוקים. כמו כן ראינו איגואנות מרשימות, בגודל של חצי מטר לערך. ראול המדריך הניף ידו בביטול וסיפר על לטאות המגיעות לאורך של שני מטרים, משהו המזכיר מעט את דרקוני קוֹמוֹדוֹ שבאינדונזיה.
מפת אזור פאלאוואן
הנתיב ה"טרזני" מטפס בתלילות. הגשמים של אמש הפכו את האדמה לבוצית, ואלמלא שורשי האוויר היינו מחליקים מטה. החום והלחות לא עשו את הטיפוס קל יותר. הפרחים היפים היוו תירוץ הולם לנוח - כביכול כדי לצלם. ראול, הגם שגילו כגילי, טיפס במהירות של עז הרים, ואילו אני החריתי אחריו מתנשם ומתנשף. מעת לעת הוא סיפר לי מעט על עצמו. משפחתו הגיעה לכאן מרחוק, מצפון האי לוזון, וכבר 27 שנים הוא עוסק בהובלת מטיילים, בגלישה למערות, בטיפוס על צוקים ועוד. את הכול הוא עושה כשרק כפכפי גומי לרגליו. בין לבין הוא מגדל אורז עם אחיו וילדיו, ובראשית נובמבר הם מקריבים כלב כדי להעביר ממנו חיים אל היבולים.
הסירות ממתינות בפתח הכניסה למערה (צילומים: גילי חסקין)
כעבור כשעתיים של הליכה מאומצת הגענו אל הישורת האחרונה: גרם מדרגות מעץ, היורד דרך יער מרהיב של אבנים. כבר מרחוק שמענו את הגלים המתנפצים אל הסלעים. הבנתי שאין לבנות על נס ועל ספינה שתשיט אותנו חזרה ותחסוך לנו מאמץ, והתפניתי להתבונן בנוף. הבליה עושה שמות בסלעי הגיר; לא רק ההמסה, אלא גם כוחם של השורשים החודר דרך הסלע, מפורר, ממס והופך את העקוב למישור.
נהר תת קרקעי ארוך נגלה באור הפנסים
הגענו למפרץ נהדר, מקום שבו עוגנות הספינות בדרך כלל. בימים כתיקונם יורדים המטיילים מהסיפון בצעד קליל ופוסעים מעדנות אל מחוז חפצם.התיישבתי בסירה זעירה. שייט חביב, תומס שמו, התיישב מאחוריי, וחתר למעני בתנועות אטיות ובטוחות, כשאני אוחז בפנס גדול המחובר לסוללה ישנה של מכונית. התחלנו לשוט. זו בעצם מערה קרסטית ענקית. כבר שטתי במערות בקרואטיה ובאירלנד, אבל שם מדובר בעשרות מטרים וכאן באלפים. המערה מרשימה לא רק בגודלה אלא גם ביפי הנטיפים שנוצרו וממשיכים להיווצר בה. תומס דקלם מידע בקול מונוטוני במבטא קשה להבנה. הוא הצביע על נטיפים וכינה אותם בשמות. חלק הבנתי וחלק הצלחתי רק לנחש.
רגע של נחת על החוף. ילדים מקומיים
הוא הצביע על שחקני כדורגל, על עצים, על פסלים טבעיים המזכירים את מריה, או לחלופין את שרון סטון, בלבוש שונה כמובן. מבלי משים החלקנו להיכל ענק שהמים חצבו בסלע. האסוציאציה המקומית ראתה בו מיד קתדרלה, ואכן זיהינו במקום עוגב ענק, פסל קדושים ועוד. לאחר כשני ק"מ הסתיים השיט. תומס הציע לי להמשיך הלאה, בתשלום נוסף. זוהי כנראה "השמנת" עבור השייטים. בשלב מסוים חשתי קלסטרופוביה קלה וחרקים מעופפים לא חדלו מלהציק לי, אך לא יכולתי לעמוד בפיתוי. תמורת סכום מגוחך של 200 פזוס, קצת פחות מחמישה דולרים, המשכנו עד עומק של ארבעה ק"מ. מתברר כי באישור מיוחד אפשר להמשיך הלאה משם, עד לעומק של למעלה משמונה ק"מ בתוך האדמה. אבל צריך להשאיר משהו לפעם הבאה.
שקיעות בוערות בגווני אדום
הביקור במערה היה חוויה, שבמבט לאחור - קצרה מדיי, אולם הים לא חדל מזעפו ונאלצנו לעשות את הדרך הארוכה חזרה. המילים הידועות "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה" מעידות על כך שאבי טולדנו לא טייל ברגל. הדרך חזרה קצרה יותר. גם קלה יותר. לפחות פסיכולוגית. שעות אחר הצהריים הוקדשו למפלים ובעיקר לבהייה בשמים שהחליפו צבעים לקראת שקיעה ובעננים שבערו בגוני אדום. באותו הרגע חדרה אליי ההכרה שאינני תרמילאי עוד. ההבדל העיקרי בין התרמילאי לבין תייר כמוני אינו בטיול הרפתקני יותר או בתנאי מחיה זולים יותר, אלא בממד הזמן - משאב זמין אצלו ונדיר אצלי. התרמילאי יכול לעשות את הדבר החשוב ביותר שצריך לעשות במקום קסום כל כך. פשוט להיות.
דרך תחבורה מקומית לאורך החוף
הדרך הלאה, צפונה, מזמנת אטרקציות רבות נוספות. בסן ויסנטה נמתח חוף לבן רחב ידיים שאורכו 14 ק"מ. הוא נקרא Long Beach, והוא אמור להיות התשובה המקומית לבורקאי, שנמצא על מסלולו של כל מטייל כמעט. אולם המים כאן רדודים מאוד ואינם נוחים לשחייה. כעבור כחמש שעות נסיעה מפורטו פרינססה מגיעים לטאטאי (Tatay). ספרי ההדרכה מלאים סופרלטיבים בנוגע לשקיעות המרהיבות במקום, אולם מקוצר זמן הסתפקתי בסיור בבקתות הבנויות על עמודים בתוך המים, ובצפייה בדייגים המתקינים את הרשתות. בפתח המפרץ ניצבת מצודה ספרדית מהמאה ה-17, מזכרת לימים שבאימפריה הספרדית השמש לא שקעה מעולם. ממול איונים מקסימים, וגם להם מפרצים, דקלים וריפי אלמוגים, אך אני קצר רוח, בדרך אל השיא, אל העיקר – אל-נידו.
הנסיעה חדגונית למדיי. מאוחר יותר למדתי שמהים הדרך הזאת נראית מופלאה. אפשר לשבת על הסיפון, להרים את הראש ולראות את הצוקים מזדקרים אל על ואף להתעכב בחופים אלו או אחרים. עוד כמה שעות של נסיעה, ואני מעל מפרץ בקויט (Bacuit Bay) המרהיב, מפרץ סגור, עטור צוקים מיוערים. עמדתי כהלום רעם. אני טייל בקי, מורגל במקומות יפים, ובכל זאת התקשיתי להסתיר את התפעלותי. נוף כזה, של גבעות מוארכות שכיפותיהן המעוגלות מיוערות בצפיפות, מוכר למטיילים בדרום-מזרח אסיה. קודם כול מגווילין שבסין, אחר כך מוואנג ווייֶנג שבצפון לאוס, מפרץ האלונג שבווייטנאם ועוד, אך כאן דומני שהוא היפה ביותר. איך אפשר לכמת יופי?
בתים על החוף באל-נידו
לא מרק עוף - מרק קן
השם אל-נידו הוראתו "הקן". הכוונה היא לקנים של סיסי מערות (Salangane), העשויים אניצי קש דקיקים ומודבקים זה לזה ואל הקיר בעזרת רוק מיוחד שמפרישות הסנוניות. הציפורים הללו, שצבען חום-שחור, מצוידות בכנפיים צרות, והן מהירות להפליא ותופסות חרקים במעופם באוויר. ההתעניינות הזואולוגית של הסינים מוגבלת בעיקר לתחום הגסטרונומי. יש להם, כידוע, טעם מוזר לחך המערבי - נכון יותר לומר מיוחד. אחד המטעמים האהובים עליהם הוא מרק מקני סיסים.
מחירם של הקנים הללו יקר מזהב. כאן, כמו בכמה איים במפרץ אדאמאן שבתאילנד, חיים אנשים שזו התמחותם, היינו, טיפוס אל הקנים. פגשתי אותם פעם במערות של האי קופיפי, בדרום תאילנד, כשהם מטפסים על סולמות מאולתרים עשויים במבוק. כאן העניין מסובך יותר. הם מטפסים על קירות הגיר המשוננים, נאחזים בחבלים ובשורשי עצים, נצמדים לקיר כלוליינים, מדלגים כחתולים. או שלא.
עם הזמן שמעתי סיפורים פחות רומנטיים על גברים שהתרסקו אל מותם ועל משפחותיהם שהגיעו לפת לחם. זו הסיבה למחיר הגבוה כל כך. הם מניחים את הקנים בסל מיוחד, יורדים לסוכה פשוטה שהתקינו על המצוק, משאירים אותם שם ועולים שוב. כאשר יורדת החשכה, הם מוצאים לעצמם מסתור במחסה שהתקינו, מנמנמים שם כשהם תלויים בין שמים וארץ, כדי להקיץ עם שחר ולטפס שוב. את שללם הם מוכרים לסוחרים סינים החיים באל-נידו, שגורפים כמובן את מרבית הכסף. החלומות הסוציאליסטיים שלי נגוזו מזמן, אבל משהו בעוול הזה מעורר אותם לתחייה.
אל-נידו הוא גם כפר פיליפיני רגוע וגם בועת תיירות מצויה. ככה זה, התרמילאים מרחבי תבל בורחים מהציוויליזציה המערבית המנוונת אל העולם שבו אנשים חיים בפשטות, קרוב לאדמה, וברגע שהם מגיעים לשם הם מתנקזים חיש קל אל אותן מושבות תיירים, אל בתי הקפה המגישים פיצות ופנקייקים, אל המוסיקה המערבית המוכרת ואל האינטרנט. הם אוכלים דג אפוי בסגנון צרפתי, כותבים אי-מיילים הביתה ומורידים מוסיקה מהמחשב. חוויה מזרח אסיינית. יחד עם זאת, יש הרבה חן בתת-התרבות התרמילאית הזאת. היא מעניקה תחושה של בית, שחסרה כל כך לנוודים.
התמקמתי בבית ההארחה על החוף ממש. ישבתי במרפסת, לגמתי את הבירה המקומית הפופולרית סן מיגל, והתבוננתי בצבעים המתחלפים של השמיים. הקדמתי להגיע. אוקטובר הוא עדיין עונת הגשמים. השמים קודרים מדיי ולא זכיתי לראות את הצוקים בוערים באדום לוהט של שקיעה. הסתפקתי בסגלגל, בצהבהב ובכחלחל. צרות של עשירים.
אל מתחת למים
ישימוטו, זה שמו, דומני, של היפני שמפעיל את מועדון הצלילה. זה לא עסק זול, אבל כדאי לראות את המפרץ גם מתחת למים. ירדנו אל הריף. למען האמת, הוא פחות מרהיב מאשר בים סוף, אבל אין צורך להשוות כל מקום לראס מוחמד, מה גם שהאלמוגים נראים אחרת ומיני הדגים שונים, וגם כאן הם מפגינים שלל צבעים. האטרקציה של היום הייתה איגל ריי (Eagle Ray), המזכיר להפליא את המנטה ריי (Manta Ray) – בעברית תריסנית, דג מעמקים ענק בעל גוף שטוח בצורת מעוין וזנב דמוי שוט. אלא שהאיגל ריי קטן יותר, חותר בכנפיו בדומה למעוף של עיט ומכאן שמו. הוא שוחה סמוך לפני המים ומסוגל אף לקפוץ מעליהם.
מים צלולים וצבעים רבים. מבט מתחת למים
יום המחרת זכור לי כאחד הימים היפים בחיי. שני זוגות של צרפתים מפעילים בית הארחה שנקרא Salangane, כמחווה לסיס שהעניק את שמו למקום. הם נטשו את אירופה לטובת גן העדן הטרופי שלהם. הם ומשפחותיהם. בנוסף למטבח אנין הטעם, הם מפעילים סירת מירוץ המאפשרת שיט רחוק יותר, מהר יותר. פייר הוביל אותנו לאי מרהיב, שקירותיו התנשאו לגובה אנכי של 300 מ', וממעל, באופן לא מובן, בלטו מפסגת האי שני דקלי קוקוס. איך הם הגיעו לשם? היחיד שיכול להביא אותם הוא העיטם שנראה דואה ממעל, אבל מה לו ולאגוזי קוקוס? השאלה תישאר מן הסתם פתוחה.
ראינו בקתות של שולי קנים הדבוקות למצוק, חופים חוליים קסומים בגוון שבין זהוב לשנהב, דקלים מוטים אל הים שאגוזי הקוקוס שלהם נישאים על קצף הגלים, וכמה לגונות סגורות, שקטות וחמימות, שמימיהן ירוקים ממש. עם הזמן הדביקו השייטים שמות לכל מפרץ. לדוגמה, במקום מסוים, חוף המוסתר על ידי צוקים נקרא "החוף החבוי". במקום אחר, אטרקטיבי עוד יותר, הגענו לחוף חבוי לגמרי. לא יכולנו לנחש שהוא קיים בכלל, וגם אם היו מספרים לנו לא היינו מוצאים. כאשר שייטנו לאטנו במקום שבו המים התחלפו מכחול לטורקיז, הצביע השייט שלנו על חור קטן בקיר. עברנו דרכו בשחייה, מעל קניון שהתחתר בתקופות שהים טרם הגיע לשם, והגענו לחלקת אלוהים קטנה של חוף פרטי וסגור. קן אידאלי לאוהבים. מספרים שכאן קיבל אלכס גרלנד (Alex Garland) את השראתו לספר "החוף" (The Beach), שהפך לסרט בבימויו של דני בויל, אם כי צולם בסופו של דבר בתאילנד.
ביקרנו במערות נטיפים חשוכות לגמרי, גלשנו דרך פתח קטן בקיר למערה מוארת יותר כדי להתפעל מהחללים היפים שיצר הקרסט ומהנקרות שחוללו הגלים. עברנו גם ליד אתר נופש יוקרתי וליד בתי דייגים. מעת לעת עצרנו כדי לשנרקל. שייטנו החביב ירד למים מצויד ברובה, ובתוך כמה רגעים עלה כשדג בידו. עיקמתי את אפי באנינות של שומר טבע,
אך פייר טען, במידה רבה של צדק, שהדיג לגיטימי, כל עוד אינו משמש למסחר. לדבריו, אם נשתמש במושגים פיננסיים, הפופולריים יותר מאלו האקולוגיים, הרי שהדיג הזה פוגע רק בריבית, מבלי לגעת בקרן. ניחא.
השייט החל להדליק מדורה. בתוך כמה דקות ניתך עלינו גשם עז, אך הוא לא התרגש, הוא הרי נולד במקום הזה וגשם טרופי הוא חלק מחייו. בעזרת כפות דקלים אסף את הגחלים למקום מחסה, ולאחר שעה קלה סעדנו ארוחת מלכים במערה קטנה, מתבוננים במפרץ מעבר למסך הגשם. גשם טרופי הוא בדרך כלל קצר מועד, בהנחה שלא מדובר בטייפון. בדרכנו חזרה, כשהשמש שקעה מעבר להרים, התבוננתי לאחור, אל הצוקים ואל הבנקות ששטו במפרץ, מנסה לנצור את הרגע שחלף ללא שוב.
- הנסיעה לפאלאוון נערכה במסגרת טיול הכנה מטעם "אדמה - מסעות וטיולים". תודתי נתונה לניסו ולינור מצוות המשרד, שבזכותם יצא סיור זה לדרכו.
הכתבה פורסמה בגיליון דצמבר של הירחון "טבע הדברים "
מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד
לפנייה לכתב/ת 
