פנטזיה טרופית: מסע בחבל פאלאוואן בפיליפינים

לו הייתי חייב לבחור מקום אחד לביקור בפיליפינים - משימה קשה לכל הדעות - אני חושב שהייתי בוחר בפאלאוואן (Palawan). לפני טרסות האורז המפורסמות של בנאווה (Banawe), לפני הר הגעש מאיון (Mayon), לפני השקיעות המפורסמות של בורקאי (Boracay). פאלאוואן הוא, לטעמי, היפה מבין שבעת אלפי האיים שפיליפינים מתברכת בהם (מודה, לא הייתי בכולם...).

פאלאוואן הוא פנטזיה טרופית של סלעים גירניים שהקרסט חולל בהם שמות, יערות גשם בתוליים, חופים זהובים עטורי דקלים, מים צלולים בשפע של גוני כחול, ילידים מקורזלי שיער, צוקים המזדקרים מתוך המים, איונים המנקדים את המפרצים בכתמי ירוק וזהוב, ובעיקר – שילוב בין שלווה ופראות, שקט וסערה.

כנסו לסיור במפת האזור

בעבר הלא כל כך רחוק נחשב פאלאוואן ל"מחוז האחרון של הפיליפינים", לארץ בלתי נודעת ובלתי נחקרת, יעדם של הרפתקנים וחוקרים נועזים. התיאור הפנטסטי הזה, שעדיין מופיע במדריכי נסיעות ישנים ובספרי מטיילים מרופטים, הוא כבר נחלת העבר. טיסות יומיות מגיעות לפורטו פרינססה (Puerto Princessa) שבמרכז האי, וצי של סירות יוצא משם למה שנקרא Island Hoping, היינו - שיט של יום אל שלושה איים קסומים. טיסות מגיעות מדי יום אפילו לאל-נידו (El Nido) שבצפון הרחוק, מה שנחשב פעם ל"שנגרי-לה" של הפיליפינים, יעד אקסקלוסיבי לתרמילאים נועזים, ואילו כיום חבילות של ספארי צלילה נמכרות ברחבי העולם. פאלאוואן כבר מזמן על המפה. ובכל זאת.  

פאלאוואן כבר מזמן על המפה (צילומים: גילי חסקין)

יש באי אין-ספור מקומות שבהם אפשר ללכת בין עמודי גיר מתקופת היוּרה, לשנרקל במפרצים חבויים, לצעוד ברגל לכפרים מבודדים ולא לשבוע מהיופי. ריף האלמוגים של טורבטאהה (Tubbatah) נחשב לאחד מיעדי הצלילה המבוקשים בעולם, ואכן צוללים אמידים פוקדים אותו בתדירות. אבל אפשר גם להגיע בסירת מנוע קטנה, או אפילו בבנקה (Banca) - סירת קטמרן קטנה, לריפים יפהפיים ושמורים להפליא, גם אם לא זכו ליוקרה עולמית, ולצלול בנחת אל שונית האלמוגים. שם, מתחת למים, חבוי עולם עשיר של דגים ואלמוגים ובכמה מקומות מצויות גם אניות טבועות.

אורך החוף של פאלאוואן הוא כ-2,000 ק"מ, ולזה יש להוסיף עוד 1,780 איים קטנים, מבלי לכלול את שוניות האלמוגים שהפכו לאיים זעירים. בנוסף לאי הראשי כולל פאלאוואן גם קבוצות של איים קטנים מצפון לו. קבוצת האיים החשובה שבהם היא קבוצת איי קלמינס (Calamines), הידועה באיונים המקסימים, בנוף הגעשי ובספינות הטרופות הטבועות במימיהם. אחת מהן, שהוטבעה במלחמת העולם השנייה, שקועה במים רדודים במצב מצוין, והיא התפרסמה יותר כיעד תיירותי מאשר ככלי שיט צבאי. מלחמה ושלום.

בפאלאוואן יש לא רק חופים אלא גם נוף מבותר ופראי. לאורך האי נמתח רכס הררי שגובהו הממוצע 1,100 מ' מעל פני הים (ומעל סביבתו...), ושיאו, הר מנטלינגהאן (Mantalingahan), מיתמר לגובה של 2,068 מ' ומושך אליו טיילים רבים. ההרים הגירניים של פאלאוואן מחוררים כגבינה שווייצרית; יש בהם מאות מערות נטיפים, חללים תת-קרקעיים ומצוקים מפוסלים.

מוצא האדם: בני גזע האוקיינואידי

האנתרופולוגים הפיזיים טוענים כי ראשוני בני האדם הגיעו לכאן מבורניאו, לפני 22,000 שנה, דרך גשר יבשתי שנוצר בין האיים בתקופת הקרח. יש המקדימים את הגעתם ל-47,000 שנה, 1,000 דורות קודם לכן. כך או כך, מערת טאבון (Tabon), שבה נמצאו השלדים, מכונה "ערש האומה הפיליפינית". יחד עם הציידים-לקטים האלה עברו גם בעלי חיים שונים, שבינתיים התמיינו מעט ונראים שונים מקרוביהם ביבשת. האנשים הללו לא היו בני הגזע המונגולואידי, כמו מרבית תושבי הפיליפינים של ימינו, כלומר, לא היו מלוכסני עיניים ובעלי עצמות לחיים בולטות, אלא בני גזע האוקיינואידי: כהים, מקורזלי שיער ובעלי שפתיים עבות יחסית. שנים רבות מאוחר יותר גורשו מסין בני אחד המיעוטים, על ידי ההאנים, שליטיה האימפריאליים של המעצמה שעלתה בשמי המזרח. כבר אז נודעו הסינים כשונאי זרים, והם דחפו את האנשים הללו, שכונו "אנשים קטנים ושחורים", לתאילנד, בורניאו וגם פאלאוואן. אלו הם הבטקים (Bataks), שאף כאן נדחקו אל ההרים, בשל הגירה סינית מאוחרת יותר.

האזור כולו מבותר בנחלים

לאחר מותו של פרדיננד מגלן (הספן הפורטוגלי שנשלח על ידי הכתר הספרדי להקיף את העולם) בסכסוך מקומי מטופש בטהיטי, המשיך הצי שלו מערבה ועגן בפאלאוואן. הכרוניקן שליווה את המסע, אנטוני פיגמטה (Antonio Pigafetta), כינה את האי "הארץ המובטחת". הספרדים החלו בשוד ימי, ולאחר שקיבלו כופר עבור ספינה מוסלמית התיישבו לראשונה באיי קלמינס שבצפון, ומשם הדרימו אל האי הראשי. בשפת המקומיים נותרו הרבה מילים וביטויים שמקורם בספרדית. גם הדת הקתולית הצליחה להכות שורשים. החל מ-1902 הגיעו לכאן האמריקנים, והודות לשלטונם כמעט כל פיליפיני מדבר מעט אנגלית.

רק 11 ניצולים להבטח המזעזע

במלחמת העולם השנייה נאלצו האמריקנים לסגת מפני הכוחות היפניים העדיפים בציוד ובכוח אדם. עד היום מצטטים זקני האי את אמרתו האלמותית של גנרל מק'ארתור, שהצהיר קבל עם ועולם – "אני עוד אשוב". היו שייחלו לניצחון היפנים, אסיינים כמותם, על התרבות הלבנה, הזרה, אך הם התפכחו חיש קל ובאופן אכזרי. לאחר הכיבוש ביצעו הפולשים טבח מזוויע: כדי למנוע את שחרור 150 השבויים מכוחות בנות הברית הם כלאו אותם בשלושה צריפים והעלו אותם באש. 11 נמלטו, כדי לספר את מה שחוו מול התופת. האי פאלאוואן שוחרר בהדרגה על ידי כוחות משולבים, אמריקניים ופיליפיניים, אך הטבח עדיין מסופר, ומעורר פלצות. זה לא מפריע לתיירים היפנים לטוס היישר ממנילה לאל-נידו, להתארח באתר הנופש המהודר, לשוט בספינת תענוגות ואולי להרהר בפניה האחרים של המלחמה.

פעם היתה כאן יבשה. פטריות סלע עמוסות צמחיה

לוותר על החוף המפתה

מפורטו פרינססה יוצאים לשיט אל אי יפהפה שנקרא לאס פלמס (Las Palmas) - "הדקלים". המקום הפך לפנינה תיירותית, יפהפייה אך מלוקקת. שמשיות מזדקרות מתוך המים, מכסות על נופשים המשכשכים רגליהם במי התכלת ולוגמים פינה קולדה. מפתה למדיי, אך לא בשביל זה הרחקתי עד לכאן.

התחלתי לנסוע צפונה. בדרך עברתי על פני נופים מזרח אסייניים טיפוסיים: שדות אורז מוצפים, איכרים חורשים בעזרת תאו, ילדות אוחזות שמשיות ושפע של ירק. כעבור שעתיים של נסיעה הגעתי לסאבאנג (Sabang), שהתגלה כהפתעה הראשונה שלי באי. זהו מפרץ רחב ידיים, עטור הרים גבוהים שמדרונותיהם מיוערים בצפיפות. יכולת התיאור מועטה יחסית למה שהטבע הצליח לייצר.

למילים יש כוח רב, אבל מוגבל. אפשר לכתוב על הערסלים המתוחים בין הדקלים, על החול הלבן והרך,

על מפלי המים הנופלים כמעט אל הים, על המנגרובים הצפופים ועל שורשי האוויר שלהם המשמשים מפלט לבעלי כנף. אפשר לנסות לצייר במילים את הבקתות העלובות מכאן ואת המלון המפואר מכאן, אבל איך אפשר לתאר אווירה? משהו בקסם המושך בדרך כלל גל של תרמילאים למקומות מסוג זה? יש משהו שגם מצלמה משוכללת לא תצליח להעביר.  

ערסלים אל מול החול הלבן והרך

למרבה ההפתעה, לא היה בחוף ולו תרמילאי אחד. רק מקומיים. ברגע שהתמקמתי בבקתה העלובה שמצאתי, הגיח משום מקום גבר מוצק, ראול שמו, מדריך טיולים לעת מצוא, ומשרירי השוקיים שלו ניכר שההליכה היא עיסוקו. מחר, כך סיפר, צפוי לנו שיט תענוגות אל הנהר התת-קרקעי, שהוא לא רק הסיבה העיקרית להגיעי לכאן אלא גם המועמד של הפיליפינים לתחרות שבעת פלאי הטבע בעולם כולו.

השכמתי טרם זריחה כדי לראות את הערפילים העולים ומתפזרים מעל המים ואת השמים מחליפים גוונים. לגמתי קפה לוהט, וצפיתי בעגלה רתומה לתאו שהתקשה ללכת בחול הרך ובגברים שפרקו אגוזי קוקוס מסירה קטנה. במזח, סמוך ללשכה הקטנה שבה מנפיקים אישורי ביקור בשמורה, ראיתי חבורה גדולה יחסית של צעירים מקומיים ממתינה למשהו. המתנה כזאת, כך הזהירו אותי חושי הטייל שבי, בדרך כלל לא מבשרת טובות. התברר שהם ממתינים כבר למעלה משעה לאישור הפלגה עבור הספינה. לא הייתי צריך להמתין יותר מדיי, המפקח הגיע כעבור רגעים מספר ובישר שהים סוער.

רישום מדוקדק של המטיילים

לפני שהתחלתי לקונן מדוע זה קורה דווקא לי, הציע לי ראול ללכת ברגל. אני לא ממש אוהב ללכת בחום ובלחות, ולכן ניסיתי לשכנע את עצמי להסתפק במפלים ובמנגרובים, אבל איך אפשר לוותר על אטרקציה מספר אחת של פאלאוואן? הלכנו.

כעבור כחצי שעה של הליכה נעימה לאורך החוף, יער מכאן וים משם, הגענו לנקודת ביקורת. למרות החזות הפראית של המקום, מתקיים מעקב אחר כל מטייל. כל אחד נדרש להציג את אישור הכניסה, להירשם בכניסה ולדווח על חזרתו.

• בחלק הבא: המשך עלילותיי בשמורת סנט פול.
  

• הנסיעה לפאלאוון נערכה במסגרת טיול הכנה מטעם "אדמה - מסעות וטיולים". תודתי נתונה לניסו ולינור מצוות המשרד, שבזכותם יצא סיור זה לדרכו.
  

הכתבה פורסמה בגיליון דצמבר של הירחון "טבע הדברים "

מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד