הסיוט הנוסף של המתלוננות נגד קצב
הנשים האמיצות, שבחרו לשתף את מערכת אכיפת החוק בזוועות המתמשכות שעברו, מצאו עצמן מבודדות לנוכח מתקפה תקשורתית ומשפטית. מערכת אכיפת החוק ממש לא עזרה להן
עד שפרשת קצב התפוצצה והגיעה לתודעה הציבורית, הנשים שנפגעו לכאורה על-ידו עברו סבל מתמשך, שנבע מהפגיעות המיניות, מהאנרגיה העצומה שהשקיעו בשמירת הסוד ומהתסמינים הפוסט טראומטיים עימם נאלצו להתמודד.
בעוד אנחנו חיינו בשלווה גמורה, בהנחה שבראש המדינה עומדים אנשים ישרים, המעוניינים להשתמש בכח שניתן להם לקידום העניינים הלאומיים, התהלכו סביבנו נשים
ששילמו מחיר כבד מנשוא על הימשכות הפנטזיה הלאומית הזו. כשהאמת האיומה טפחה על פנינו בחרנו כחברה לפתוח בסאגה חדשה: חקירות, חוסר אמון, צליבה מול כלי התקשורת, איומים ולחצים שהופנו לנפגעות, ותמרונים משפטיים מרובים.
הנשים האמיצות, שבחרו לשתף את מערכת אכיפת החוק בזוועות המתמשכות שעברו, להיות אזרחיות נאמנות ולהתריע על מסוכנות של אישיות רבת כח, בהיותן חבולות מהפגיעה שעברו, פעלו לעצירת מחול השדים של פוגענות סדרתית המבוססת על שימוש לרעה בכח ומצאו עצמן מבודדות לנוכח מתקפה חקירתית, תקשורתית ומשפטית.
ספינים והדלפות
מערכת אכיפת החוק לא מצאה דרך ראויה להתמודד עם הפרשה. ראשית, בחקירות המתמשכות שלא הצליחו להסתיר את זהות הנפגעות ואילצו אותן לעמוד מול מארג של ספינים תקשורתיים והדלפות שסימנו אותן, הפרו את פרטיותן, חשפו אותן לאיומים ושלחו לעברן אצבעות מאשימות.
שנית, חוק ההתיישנות שהפך את סיפורי מרבית המתלוננות לסיפורים בלתי שפיטים. שלישית, הזגזוג מעורר התימהון של היועץ המשפטי לממשלה, שהודיע שהנשיא הינו עבריין מין סדרתי, ואז חזר בו והמליץ על עסקת טיעון רופפת ובה הפחתה מהותית של העבירות וההחלטה הבלתי ברורה לסגור את התיק בעניין א' מבית הנשיא, שהיה אחד התיקים הבודדים שלא התיישנו.
רביעית, בעקבות העברת התיק בין צוותי פרקליטים, העדות בתיק מצאו עצמן שוב ושוב מספרות את סיפוריהן לפרקליטים שונים, נאלצו לשים מבטחן בכל פעם באנשים חדשים והתקשו במתן אמון במערכת. פגיעה מינית מתמשכת במסגרת יחסי מרות הנה פגיעה בתוך קשר. ככזו היא יוצרת קושי עצום במתן אמון. המערכת לא התחשבה בקושי עבורן לשים מבטחן במי שאמור לייצג אותן בבית המשפט אל מול התוקף וסנגוריו המאיימים.
חמישית, הבחירה להתעלם הן על-ידי סגירת התיק הנ"ל והן על-ידי ההתיישנות משיטת הפעולה הסדרתית של התוקף. משיטה ארוכת שנים ומוסדרת של שליטה טרוריסטית בנשים שעבדו תחת מרותו, שיטה שפעלה בכל פעם מחדש ואשר כדי להבינה צריך רק להקשיב איך אשה אחת ועוד אחת ועוד אחת מתארות אותה דינמיקת פגיעה. הבחירה לא לאפשר לבית המשפט לשמוע כראוי קולות אלה היא בחירה בלתי מוסרית ופוגענית כלפי מי שהחליטו באומץ כן לספר! עבור מי שמתלבטות לגבי הגשת תלונה זהו מסר של השתקה, המרפה את ידי השוקלות להתלונן ומפחית משמעותית את הסיכוי שלנו כחברה לאתר תוקפים ולשפוט אותם.
הטראומה אינה מתיישנת
אכן בית המשפט שמע את הנפגעות אשר העבירות שנעשו בהן התיישנו, אולם לא על מנת שקצב יישפט על המעשים. אין ספק שזו הדרך היחידה שנמצאה במגבלות חוק ההתיישנות. לכן מקרה זה הינו מקרה בוחן קלאסי להוכחת הגיחוך שבחוק ההתיישנות ביחס לעבירות מין. הטראומה אינה מתיישנת, אותותיה נותרים זועקים וכואבים שנים ארוכות והתוקף ממשיך במסע האימים שלו כנגד נשים אחרות.
מי שבחר לבסוף לזנוח את ההסדר התמוה היה דווקא העבריין, מגובה בסנגורים חזקים ויקרים, אשר יעצו לו בחוכמה להישפט. למה בחכמה? כי המערכת המשפטית נחשפה בקלקלתה, בחוסר יכולתה להתמודד עם התכנים, לצעוד עם המתלוננות ולתת גב שמגיע לעדות מפתח, ובחוסר ההבנה שלה את הדינמיקה המורכבת שנגלתה בפניה. שוב ידו של התוקף על העליונה. שוב ישרתו אותו ההשתקה והבורות.
במקום לעמוד מול האמת של האשמה בסדרתיות ובשיטתיות הוא יואשם אולי רק בכמה מקרים בודדים. הזמן יחלוף ועימו הזעם והאכזבה של הציבור והוא יהנה מן ההטבות הרגילות של שימור קשר השתיקה סביב פגיעה מינית.
הפגנת ההמונים בעקבות ההודעה על הסדר הטיעון הביעה את הרוח הציבורית באותה העת. רוח של יאוש מן המערכות, המאפשרות שימוש לרעה בכח ושל חוסר אמון כאשר התקווה היחידה הייתה לעשיית צדק בבית המשפט.
יעל בלה-אבני, מנהלת מרכז סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית בירושלים
קווי החירום של מרכזי הסיוע: 1202 לנשים, 1203 לגברים
לפנייה לכתב/ת 
