שרלטנות במסווה של יהדות
שרלטנים למיניהם מבטיחים נסים ונפלאות בשם התורה, ומעוותים את ההלכה. במקרה של אבי כהן ז"ל וסוגיית תרומת האיברים, נכנס למשוואה גם ניצול ציני של כאב ומצוקה
הטרגדיה של אבי כהן ז"ל חשפה תופעה מטרידה, ההולכת ופושה בשנים האחרונות: מעורבותם של אנשים המתיימרים לדבר בשם תורת הסוד, הקבלה והמיסטיקה, בחייהם הפרטיים של אנשים דתיים וחילוניים - ובמיוחד בחייהם של סלבריטאים למיניהם. בדרך זו נוצר רושם ציבורי מסולף ומעוות של דרכה של התורה, ההופכת יותר ויותר למקסם שווא של מעשי כישוף, המונהגים על ידי שרלטנים. חלקם אף מנצלים את מעמדם לטובות הנאה מסוגים שונים.
את הדוגמה האחרונה קיבלנו לפני ימים מספר, סביב סוגיית תרומת האיברים של אבי כהן ז"ל. כהן חתם על כרטיס אדי, ומשפחתו כבר היתה מוכנה למלא את רצונו ולתרום את איבריו. מבחינה הלכתית, שאלת תרומת איברים היא קשה ומורכבת, ונתונה במחלוקת ידועה בין הפוסקים הנוגעת לשאלת הגדרת רגע המוות – משעת מותו של גזע המוח או המוח כולו, או משעה שהלב מפסיק לפעום בפועל.
מסע לחצים לא לגיטימי
המחלוקת כשלעצמה היא כמובן לגיטימית, למרות שבאופן אישי קשה לי להבין כיצד האוסרים לתרום איברים אינם אוסרים גם על קבלה של איברים שנתרמו, ומדוע אין הם מבינים את הקושי המוסרי שבכך. מכל מקום, הרבנות הראשית קבעה לא מכבר תנאים מיוחדים שבהם מותר, מבחינה הלכתית, לתרום איברים, והראשון לציון, הרב שלמה עמאר, התיר למשפחת כהן באופן ספציפי לתרום את איבריו של אבי, לאחר שהתברר שגזע המוח מת, ושמתקיימים תנאים נוספים - על פי קביעת הרבנות הראשית.
אולם מרגע זה התחיל מסע לחצים כבד על המשפחה, בין היתר מצד גורמים המזוהים עם התופעות שציינתי לעיל במטרה
למנוע את תרומת איבריו של אבי. אין לי כמובן מילה וחצי מילה של טענה כלפי משפחתו של כהן, שבשעה קשה זו החליטה, בסופו של דבר, שלא לתרום את איבריו. מדובר בהחלטה טעונה מבחינה רגשית, ואסור בשום אופן לדון משפחה בשעת צערה הנורא. אולם אני סבור שרבים מן המעורבים במסע הלחצים על המשפחה, היו נגועים בהתנהגות מוסרית מעוותת.
אשליה אכזרית
כידוע, אבי כהן ז"ל לא חי את חייו כחלק מהחברה החרדית, ולא ניהל את מסכת חייו על פי הגישה המחמירה של רבנים חרדיים רבים. כבר מן הסיבה הזו, תמוה מדוע היו שחשבו שדווקא ברגע הקשה הזה, מוטלת על משפחת כהן החובה להחמיר יותר מעמדת הרבנות הראשית. אולם הדבר המזעזע ביותר, כפי שניתן היה לשמוע ולקרוא באמצעי התקשורת, היו הטיעונים הנבזיים שבהם השתמשו אלה שניסו למנוע את תרומת האיברים, ובראשם הטענה, שאם המשפחה תסרב לתרום איברים - יתרחש נס, ואבי כהן יחזור לחיים ויתרפא.
תרומת איברים, כשהיא נעשית על פי גדרים הלכתיים ברורים, היא בגדר מצווה גדולה והצלת חיים של אחרים. מי יודע חייהם של כמה אנשים היו יכולים להינצל מתרומת איבריו של אבי כהן, או של כל אדם אחר. אכן, במצב הנורא מכל, המשפחה נקרעת בין קבלת החלטה אמיצה מבחינה רגשית, שיכולה להציל חיים של אחרים - ובין הרגש ההומה, הרואה בכך סיום מוחלט של כל התקוות המודחקות. לבוא למשפחה במצב כזה, ו"למכור" להם תקוות שווא כאילו לאחר מוות מוחי יש עדיין סיכוי לחזור לחיים, זה לא רק ניצול ציני של המצב, המונע מן המשפחה החלטה שקולה - אלא גם נטיעה אכזרית של אשליה, כאילו לא הכול אבוד. וכאשר הדברים מגובים בשלל טיעונים מיסטיים (להבדיל מן השיקולים ההלכתיים הלגיטימיים), הניצול אכזרי עוד יותר.
ככל עם ישראל, אני מביע את תנחומיי למשפחת כהן, ויחד עם זאת מביע שאט נפש אל מול חלק מן התופעות שנגררו לטרגדיה אישית זו.
- הרב אמנון בזק מכהן כר"מ בישיבת הר-עציון
לפנייה לכתב/ת 
