אל תשווקו לי את השבת

הרבנית צביה אליהו פנתה בשבוע שעבר בפניי נרגשת לעם היהודי בארץ ובתפוצות בבקשה לשמור את השבת שעברה ואת השבת הקרובה וכך "להביא את הגאולה באופן מיידי". אל הקריאה לשמור את אותה שבת הצטרפו - מסיבות אחרות וטראגיות למדי - בני משפחתו של אבי כהן ז"ל, שביקשו מהאוהדים לא לחלל את השבת בתקווה שאולי בזכות זה תישלח רפואה לכדורגלן לשעבר. האוהדים מצידם לא מיהרו להיענות: "כפייה דתית" במסווה של סימפטיה, לא תעבור אצלנו בלי שריקות בוז מהיציע.

בשני המקרים, שאגב פגעו רחוק מהשער, התוצאה היא אחת - אנטגוניזם גובר. הסיבה העיקרית לכך - כך נראה - היא שהמסר פשוט מוטעה: בין השורות ברור וקריא ששמירת שבת היא סוג של עונש. משהו שהמאמין מקבל עליו בצער ובהשלמה, בתקווה שזה יועיל לו. וזו גם הדרך,

לפי הנ"ל, לגזור עוד כמה קופוני הנחה ופטור מ"גזרות ומכשולים" בדרך לחיים הטובים. אז בינינו, מה זה כבר 25 שעות של ניתוק ונידוי? בואו כולנו נסתום את האף ונצטרף ליוזמה - מפתה, אה?

הכלא הדתי

תדמיתה של שמירת השבת בישראל - כמו רוב מצוות הדת - עלובה. אין פלא שחסרים במלאי "קופצים על המציאה". אם חיי המאמין ככלל נתפסים לצופה מן הצד ככלא רצוף איסורים והגבלות, שבת היא לדידם - צינוק.

"איך אפשר בלי ים, איך?" אומר לי מכר חילוני, שכל שבת ממנגל קבוע על חוף בלתי מוכרז אחר. "גם ביום היחיד שאפשר לראות בשקט טלוויזיה אתם מכריזים על כיבוי", תוהה אחר ונבעת לגלות שגם ביום חול אין מכשיר כזה בביתנו. השלישי בכלל מנצל כל שבת להזיע על פסגת הר אלמוני אחר, מול זרזיף שמתהדר בתואר מעיין. והרביעי, רוצה לבלות שבת בשדרוגים ובשיפוצים בעודו מבכה על עייפות שלא נגמרת. ומה עם מרדף הסיילים במרכזי הקניות בקיבוצים, סרט או קפיצה למועדון? הכול נשמע עדיף "על שבת של דוסים".

וכך, מדי שבת, כל מכרינו החילונים נוהגים באדיקות לחשב את שעת כניסת השבת ויציאתה, כדי שברגע ש"מותר", מיד יעוטו על הטלפון וינסו לנצל את שארית הפליטה של סוף השבוע לטובת מפגש חברים. ובכל פעם מחדש מגיבים המתקשרים בהלם ובתדהמה על כך שאנחנו לא ממהרים "להתחבר" לעולם החיצון. הדבקות בשבת ובמנוחתה מוציאה אותם משלוותם.

השם ישמור

בעידן "מחוברים" ושות', אמצעי המדיה למיניהם הפכו לאיברי גוף נוספים. המרידה בהם -והשלכתם סגורים ומנותקים במגירת ה"מוקצה" - נתפסת כאקט לא חברי בעליל.

זה לא יעזור, כבר הבנתי, לדבר על המשולש הקדוש לכל דוס, אוכל שינה ותפילה. חבל לטרוח ולהסביר את התופעה מול העליהום על כל מה שמריח כחוויה דתית. אין מה לספר על הציפייה לשבת,

ליממה הזאת שמסדרת לי אישית את כל השבוע, למי שבאוזניו הכול נשמע כמו הטפה אחת גדולה. נדמה שאי אפשר להרגיש "מהצד" איך מרגישה קידוש, זמירות ונרות הופכת לחוויה ממכרת. כזו עם שקט ייחודי, שרק רשרוש העיתונים יכול לו. ככה זה - אני אומר "מעין עולם הבא", והם יסתפקו בהרמת גבה.

ובינתיים, כל עוד החזית המלחמתית בין השובתים לפעילים בעינה עומדת, לא יעזרו כל שאר הקמפיינים, הבקשות ההפצרות והניסיונות. התוצאה סתם מזהמת ומלכלכת את השיא היהודי של השבוע. זה הופך, שלא במתכוון, לגול עצמי. לעוד פיסת שלווה שנרמסת במהלך מלחמת ההתשה הסוערת בין דתיים לחילונים. אז תעשו לי טובה אישית, ותשאירו מחוץ לזירה את הדבר הכי יפה שהיהדות יכלה להביא למין האנושי.

ירצו - ישמרו, לא ירצו - ה' ישמור.