פריחת הסאקורה: הדובדבן בקצפת של יפן

יפן, מדינת האיים שבמזרח אסיה היא יפה, מרתקת ובלתי מובנת. מערבית כל כך, מזרחית כל כך; מתקדמת כל כך ומסורתית כל כך. היפנים הם עם ממושמע, מתוכנת להפליא, צייתן בצורה כמעט מדאיגה ובו זמנית מחובר לטבע; חיבור רומנטי, פולקלוריסטי ודתי גם יחד.

נראה שהחוליה המחברת יותר מכל בין הקטבים הללו הם עצי הדובדבן כשהם עומדים בשיא פריחתם. פרח הדובדבן הפך במרוצת הדורות לאחת האסוציאציות המיידיות לשם "יפן" ובמידת מה גם לסמלה של המדינה. לא רק סמל לאומי, אלא גם סמל תרבותי.

מדי שנה, נחגגת פריחת הדובדבן, סאקורה בלשון יפן, ברוב עם. היפנים יוצאים בראשית האביב אל הגנים, גדות הנחלים, שמורות הטבע והפארקים העירוניים, כדי לחוג את הפריחה, בפסטיבל של האנאמי (Hanami), ומשמעו - התבוננות בפרחים.

ילדי פרחים

פריחת הדובדבן איננה רק מצב בוטני, אלא קודם כל מצב נפשי. היפנים מניחים בצד את תיקי ה"ג'יימס בונד" שלהם, משחררים את קשרי העניבות ויוצאים אל הטבע, גם אם הוא בגן העירוני הסמוך. הם מותחים יריעות פלסטיק כחולות למרגלות העצים, פותחים צידניות, מבעירים גחלים, סועדים את ליבם בבר-בי-קיו מעודן שותים סאקֶה (שיכר אורז) ולעתים גם שרים ומנגנים.

היפנים יוצאים לטבע, גם אם הוא בגן העירוני הסמוך (צילומים: גילי חסקין)

עם זאת, הסאקורה אינו רק בילוי נהנתני בחיק הטבע. זהו אירוע בעל משמעות רגשית ואפילו פילוסופית. העיקר בסאקורה הוא השוטטות בגן וההתבוננות בפרחים.

פריחת הדובדבן היא קצרת ימים. העץ העירום מתכסה בניצנים, וחיש קל הופך ללבן, וורדרד או קרם. בתום ימים ספורים פרחי העץ ינשרו, אך חיש קל ינקדו עלים צעירים את הענפים בגווני ירוק וימים ספורים אחרי כן יתפוגג הקסם. כמו הפריחה, כך חייו של הסמוראי - הלוחם המשרת התופש מקום כה חשוב באתוס היפני - קצרים ומלאי הוד. משוררי יפן ראו בפריחת הדובדבן מטאפורה רומנטית לחייו של ה"בּוּשי" הלוחם.

חייו של הסמוראי מלאי הוד. כמו הפרח. כל כך חשוב היה לסמוראי להיזכר ככזה, עד שהיה מתבשם ומתנקה לקראת היציאה לקרב, קושר מטפחת למצחו, שתספוג את אגלי הזיעה ויוצא לקרב בראש מורם, בשיא פריחתו, אביב חלדו. אם לא ינצח, שאף הסמוראי לפחות למות בכבוד. הסמוראי, שהוא תמצית נשמתה של יפן, יעדיף את הארי המת על הכלב החי. הוא ייפול מלא גאווה וינשור אל האדמה, ירווה אותה בדמו וייקמול עליה, כמו עליו הנושרים של פרח הדובדבן.

בר קיימא באוקיימה

הגן של אוקיימה (Okayama), נחשב לאחד הגנים היפים של יפן. מסודר ומהוקצע כפי שרק גן יפני יכול להיות. מקורו של הגן היפני הוא בסין, כמו רבים ממרכיבי התרבות היפנית. יש בו מים, עצים וסלעים. מעצב הגן השתמש בטכניקות הדומות לאלו המוכרות מסין, כמו "הכנסת הנוף" לתוך הגן ויצירת אשליה אופטית שמדובר בגן גדול בהרבה.

לא רק סמל לאומי, אלא גם סמל תרבותי. פריחת הדובדבן והפגודות

פסענו בשבילים המסודרים, התבוננו בסלעים המשתקפים במים ועצרנו את נשימתנו נוכח שפע הפריחה. לא היינו היחידים. יפנים רבים הגיעו לכאן, חמושים במצלמות, בעדשות טלסקופיות ובחצובה גדולת ממדים, בניסיונם להנציח את הרגע. הם היו כאן גם אמש ומן הסתם ישובו לכאן גם מחר, לאותה נקודה ממש, כדי לתפוש את הרגע הנכון.

יצאנו מן הגן ובלי משים התחלנו לפסוע לאורך הנהר. נהר עירוני וסתמי למדי במשך מרבית ימות השנה, שגדותיו נצבעו בשלל צבעי לבן וורוד ובסקלה ארוכה של גווני ביניים. בעוד מספר שעות יתחיל כאן ההנאמי, פסטיבל ההתבוננות בפרחים. כמה מארגנים זריזים פרשו יריעות פלסטיק כחולות עבור חבריהם לעבודה, שעוד מעט יגיעו לכאן ליום גיבוש של המפעל.

כמה מהם החלו להכין ברביקיו מעודן ובמקום מסוים התקינו מערכת רמקולים לביצוע של קַרֶאוֹקֶה. בעוד מספר שעות, יתייצבו כמה מחבריהם מול המיקרופון, מבושמים כדבעי מסאקה ויתפרקו בשירה בציבור. למרגלות העצים חנו עשרות מכוניות, נהגיהם עמדו כשטלפונים סלולאריים בידם, מצלמים פרח אחר פרח. את התמונות ישלחו לידידיהם שבמשרד או מעבר לים, כדי שיחושו גם הם את נשמתה של יפן.

מפלצות בקורשיקי

לא הרחק מאוקיימה, בתוך הגוש העירוני, נמצאת העיירה קורשיקי (Kurashiki) ובה רחוב המזכיר להפליא את יפן המסורתית, זו של הפנטזיות. עם גגות מכונפים, חנויות עתיקות, גשרוני אבן מקומרים סירות זעירות ושייטים חבושי כובעי קש. סוף שבוע שטוף שמש, הוביל הנה מאות יפנים שבאו לחזות כמותנו בפריחה ועמם זוגות שבחרו להינשא דווקא כאן, בשייט בתעלה, כשספן בעל לבוש מסורתי משיט אותם בתעלה, למצהלות העוברים ושבים.

גילויי חיבה מאופקים. זוג צעיר מתחתן ברקע פריחת הדובדבן

הזוג הצעיר שט בסירה, מחייב זה אל זו, כדרכם של היפנים נמנע מלהחצין רגשות. כעבור כשעה, לאחר שלב הברכות, הופיעה "מפלצת" הנראית כדרקון סיני ובעצם מורכבת משני גברים מכוסים בשמיכה, כשאחד מהם חבוש במסכה, כפי שמוכר בדרום מזרח אסיה כולה, מטיבט ועד אינדונזיה. המפלצת המשעשעת, המפחידה והמגוחכת כאחד נקשה בשיניה ונענעה בסרבול את אבריה, לקול מצהלות הקהל.

אם כי גם הצחוק כאן מאופק, כמו הכעס, כמו הצער, כמו גילויי החיבה. בסיומו של הטקס פסעו בני הזוג לאטם לאורך תעלת המים: הוא בחליפה שחורה, והיא בשמלה לבנה, ושמשייה אדומה בידם, והצטלמו למרגלות העצים הפורחים, מקווים שהאושר יהיה רב עצמה, אך לא קצר ימים, כמו פריחתה דובדבן.

אל מקדשי השינטו

תמונת האי מאיג'ימה (Myajyma) בים הפנימי, מול הירושימה, היא אחת מתמונות הנוף המוכרות של יפן ונחשבת לאחד המראות היפים של ארץ זו. הטוריי, שער העץ הצבוע בכתום, מתנשא מתוך המים ממש, כשסירות של צליינים משייטות להם בפתחו מול מקדש השינטו, וגלי הגאות מלחכים את עמודיו.

פסענו בשביל המטפס ממקדש השינטו למקדש הבודהא, למרגלות פגודות שגגותיהם המכונפים כאילו המריאו מגלי הפריחה. המקדשים הבודהיסטים, כמו גגות הבתים והפגודות כמעט וטבעו בים מרהיב של לובן ועשרות מבקרים, ספק עולי רגל, ספק נופשים, ישבו למרגלות העצים, התמכרו לקרני השמש שחדרו מבעד לפרחים והתמכרו ליופי.

במהלך החג היפנים עולים לרגל למקדשי השינטו

זן ויופי בקיוטו

קיוטו (Kyoto), הבירה העתיקה, עשירה במבנים מרהיבים. הם יפים כל השנה, אך הפריחה מעניקה להם נופך מיוחד. לא רק משנה יופי, אלא דומני שגם משנה קודש. כך במקרה של מקדש הזהב, הדומה לתכשיט, או אולי לציור על בד משי ששוליו רקומים בפרחי דובדבן.

כזה הוא מקדש הכסף וכזה הוא מקדש הזֶן הצנוע, שגן הפסלים שלו, שאמור לסמל את הפשטות, הופך לפתע לצבעוני ומלא חיים, בתקופתה זו בשנה. כזה הוא גם "שביל הפילוסופים", המתפתל לאורך שני ק"מ לאורך תעלת מים, מול חנויות זעירות.

אני מתאר לעצמי ששביל זה יפה גם כשהענפים כורעים תחת עומס השלג או כשהעלים הירוקים מעניקים לו בקייץ מראה רענן, אך דומני שאין כמותו בתקופה זו של אביב.

מסכות סוסים בטוקיו

המטייל בטוקיו נוסע קודם כל כדי לראות ולחוות את מרכז העצבים ההומה של יפן. כאילו הם רובע שינג'וּקוּ ההומה, רחוב אומוטה סנדו (Omote sado) ובו הנוצצים שבמותגי העולם, המבנים מעוררי ההתפעלות של רובע גינזָה ועוד.

ובכול זאת, בתוך גושי הבטון, משתרע פארק אוּאֶנוֹ ובו מקום להשיב את הנפש. שבת אחר הצהריים, יום שטוף שמש, והמוני אדם צוהלים תחת העצים. הם מתגודדים, משפחות משפחות, או בחבורות גדולות יותר של צעירים, לוגמים בירה או סאקה ומצלמים זה את זה. רבים מהם אוכלים את הקוּשִי-דאנגוֹ, היינו, 'שיפוד כופתאות מתוקות'. זהו ממתק לעיסה עשוי קמח אורז שנראה כמו סוכרייה על מקל ונחשב לחטיף המסורתי של ההאנאמי. מוזר לחך הישראלי, אך אהוב מאד על היפנים, מבוגרים כצעירים.

כמה מהחוגגים חובשים מסיכות של סוסים, זכר לימים עתיקים, בהם הביאו מנחות של סוסים למקדשי השינטו. הרוב אינו חבוש במסכות כמובן, הם מניחים לתלאות השבוע, משירים את הדאגות הכלכליות, המעסיקות את היפנים כבר כמעט שני עשורים ומתפנים ליהנות מפתיתי השלג הלבן-וורדרד. ביום שהיינו שם העצים כבר החלו ללבלב והיה ברור להם כמו לנו, שנותרו רק ימים בודדים כדי לספוג את מלואו של היופי הזה. דומה היה שכולם נאחזים בחלום הצחור, טרם שיהפוך לגעגוע.

הטירה המרהיבה במָצוּמוֹטוֹ

זוהי אחת הטירות השמורות ביפן ולטעמי היפה שבהם. המקום נראה כפנטזיה יפנית: מבנה מרהיב בעל גגות מכונפים, תעלת מים מסביב, הרים מושלגים ברקע וכמובן, פרחי הדובדבן שביום בו ביקורינו, הגיעו למלוא פריחתם. העצים הלבנים, שבאזור צפוני וקר זה טרם לבלב בהם עלה ירוק אחד, יצרו רושם של משכן אלים אגדי, המרחף מעל ענן וורדרד של פרחים.

מחוץ לטירה עמדו נערות יפהפיות, לבושות בקימונו מסורתי, ששימשו כמודל ססגוני לציירים בני כיתתן. השילוב הבלתי אפשרי הזה, של גגות הטרה שגונם אפור, של הגשר שזהר באדום, של הברבורים ששחו במים, ילדי בית הספר בתלבושת אחידה שצבעה כחול, התינוקות בעגלות אמותיהם, הנערות וכמובן הפרחים היו מראה יפה נורא, ממש כך. כמו בשיריו של ביאליק, יש משהו מעורר מורא בתוך ההוד הזה.

• גילי חסקין  - מדריך טיולים וחוקר ארץ ישראל