לצחוק איתו. לא עליו
"ניסו לקחת אותו למקום נמוך. חשבו להפוך אותו לדמות פאתטית של פרסי קמצן וחרמן. אבל שילוח לא נתן להם". אבי שושן נפרד בחיוך ודמעה מיוסף שילוח, אחד מגדולי השחקנים של ישראל
מותו של יוסף שילוח מסמל סיומה של תקופה. שילוח היה יותר מעוד שחקן בנוף הקולנוע הישראלי. הוא ללא ספק היה ויישאר אחד מהשחקנים האהובים במדינה, שחקן שדורות שלמים גדלו עליו, שחקן יותר מאשר עוד בוגר בית ספר למשחק שמדקלם מילים מפיו. הוא היה ה-שחקן.
שילוח ב"אלכס חולה אהבה". לא עוד בוגר בית ספר למשחק
אי אפשר שלא לשמוע את הבשורות על מותו ולא להזיל דמעה. שילוח היה יותר מעוד דמות בסרטי בורקס. מצד אחד הוא הצליח להיות גם הדמות הכל-ישראלית,
לא יפה הבלורית
מסרטי "אסקימו לימון" ועד ל"אלכס חולה אהבה", מ"ספיחס" ועד "חגיגה בסנוקר", ואפילו "לילסדה" המוערך, שילוח היה שם. מצחיק, נוגה, קלאמזי, עצוב. הדמות שלו היתה לרוב של מפסידן. דמות טראגית. הנצחת העולה החדש מפרס, זה המתוסכל מינית ובעיקר לא יוצלח שכלום לא הולך לו, בעוד שבמקרה של בנצי, יודל'ה ומומו, האשכנזים היפים מ"אסקימו לימון", או אלכס הצעיר ובהיר העור - תמיד שפר מזלם.
שילוח לצד גבי עמרני ב"משפחת צנעני". שחקן כובש ומרגש
ניסו לקחת אותו למקום נמוך. חשבו אולי להפוך אותו לדמות פאתטית של פרסי קמצן וחרמן. אבל שילוח לא נתן להם לשים אותו במשבצת של המזרחי הדפוק. הוא שיחק בצורה כה כובשת, מרגשת, אנושית ומלאת חמלה שלא יכולת להזדהות איתו, לאהוב אותו ובעיקר לצחוק איתו. לא עליו.
כתבות נוספות:
- השחקן יוסף שילוח הלך לעולמו הראיון האחרון: "אני לא רוצה לעורר רחמים"
- "שחקן קומי זה השחקן הכי רציני שיש"
מ"אני אעשה ממך חצץ" ועד "המשרוקית עושה סופסוף" (צילום: גיל יוחנן)
לא קל היה להיות שחקן מזרחי בעשורים הקודמים. את התפקידים הטובים של נערי הפוסטר הישראלים קיבלו אסי דיין ואורי זוהר תכולי העיניים, בעוד ששחקנים כמו שילוח ז"ל וזאב רווח יבדל"א נאלצו להתמודד עם השאריות, שלרוב גם היו של דמויות לא חיוביות.
אז הם הלכו מתוך תסכול וייסדו כאן את אחד הז'אנרים הכי מצליחים שידע הקולנוע הישראלי מעולם - ז'אנר סרטי הבורקס.
כפי שקורה כעת בז'אנר המוזיקה המזרחי, גם עליהם קוננו בזמנו שהם מוזילים את ערך הקולנוע. מבזים את האמנות. אבל הם צחקו, ודורות שלמים של צופים צחקו ביחד איתם. עם השנים, הז'אנר, באופן טבעי, חלף. סגנונות חדשים פרצו. אבל כבר אז, שחקנים כמו רווח ושילוח לא היו עוד צריכים להוכיח את עצמם ולומר "אני כאן", כי אותם - הם ידעו - אף אחד כבר לא ישכח, לעולם.
