"אני לא רוצה לעורר רחמים"

"השמיים נפלו עליי. שנתיים וחצי אני בתוך הסיפור הזה. בתי חולים וטיפולים. גיהנום" - כך תיאר השחקן יוסף שילוח את התמודדותו על מחלת הסרטן, בראיון למוסף 7 לילות של "ידיעות אחרונות". הבוקר (ב'), נפטר השחקן הוותיק לאחר מאבק של שנים במחלה.

כתבות נוספות

• השחקן יוסף שילוח הלך לעולמו
• לצחוק איתו. לא עליו / אבי שושן
• "שחקן קומי זה השחקן הכי רציני שיש"

   

  
  

"אני לא רואה את זה כמו טרגדיה", סיפר אז ליהודה נוריאל. "אמרתי, זו מתנה. המחלה הזו היא מתנה. כי הכרתי את הבנות שלי והכרתי את רעייתי. ואת אחי הבוגר גיליתי מחדש. ואת אחותי הבוגרת. וחברים טובים. ונתגלו כמה אנשים נפלאים. אני לא רוצה לעורר רחמים, לכן נמנע מלדבר על זה. אני לא אומלל ולא מסכן.

שילוח מקבל פרס למפעל חיים בפסטיבל ירושלים (צילום: גיל יוחנן)

"אבל היו ימים קשים. לא אשקר. היו ימים של גיהנום ששכבתי במיטה. ואני אומר, יאללה, נו, תגמור! תגמור, תגמור! אבל הוא לא רוצה! לא! לא, לא, לא! תסבול עוד קצת! תסבול עוד קצת! אז אמרתי, בסדר. אם זה ככה, מה אפשר לעשות. בסדר. אז אני אסבול עוד קצת".

המחשבות הבלתי נמנעות על המוות ועל המורשת שישאיר אחריו ליוו את שילוח באופן טבעי במיטת חוליו. "כל אדם רוצה להשאיר חריץ קטן על פני כדור הארץ. להשאיר משהו לפני שהוא הולך", אמר. "אבל כדור הארץ, לא אכפת לו בכלל. מה אכפת לו, כדור הארץ, ממני, ממך? ומה הטעם בכתבה? הרי אין בזה חשיבות‭."‬

שילוח. "היום לא הייתי מגלה אותה תמימות" (צילום: גיל יוחנן)

הפופולאריות הגדולה ממנה נהנה שילוח כשחקן קולנוע לא עמדה לו כשהציג את עצמו לציבור הישראלי כאיש פוליטי. בסוף השנות ה-80 עזב את ישראל, אחרי שיצר את המחזה הפרו-פלסטיני 'המסע' והתבטא בהזדמנויות שונות נגד כיבוש השטחים. למרות ששב ארצה בתחילת שנות ה-90, נשאר שילוח נחוש בדעותיו ולא נסוג מהן גם בימיו האחרונים.

"זיהו אותי בתור מי שהתחבק עם ערפאת. התחילו איומים על אשתי וילדיי", נזכר אז שילוח בנסיבות עזיבתו. "היו גם איומים בתיאטרון, הטמנת פצצה, כאלה. המשפחה שלי כמעט נידתה אותי. אחי לא דיבר איתי שלוש שנים. לא פחדתי. אבל הילדות שלי, ילדות קטנות, מה הן אשמות? רעייתי אמרה, אין לי מה לחיות יותר בארץ הזו. חזרתי ב‭,'91-‬ בזמן ועידת מדריד. דיברו על שלום, החלטתי לחזור. אבל זו הייתה תמימות. היום לא הייתי מגלה אותה תמימות של פעם‭."‬