קעקועים ושמאניזם: מסע שבטי בצפון הפיליפינים

בשנת 1968 הגיעה מישל רוסאלדו, תלמידת אוניברסיטת הארווארד, לטיול אל ההרים בצפון הפיליפינים, בכוונה לפגוש את אנשי שבטי איגורוט, ולחקור את מנהג צייד הראשים שהיה נהוג אצלם עד תחילת המאה -20.

להפתעתה הרבה, תוך זמן קצר היא גילתה שלמעלה מ-90 אחוזים מקרב הגברים מעל גיל 20 שהיא ראיינה, צדו והרגו לפחות אדם אחד במהלך חייהם ונטלו עימם את ראשו. המידע שהמנהג עודנו רווח בקרב השבטים בצפון הפיליפינים הפתיעה אותה ואת האנתרופולוגים שחקרו את התופעה שהיתה ידועה גם בדרום מזרח אסיה ובאינדונזיה.

כאשר ניסתה לברר לעומק, כיצד קבוצה אתנית כה ידידותית ושוחרת שלום, כפי שהצטיירו בעיניה, מסוגלת למעשים כה אלימים, הופתעה לשמוע שגברים יצאו להרוג כאשר הרגישו דחף רגשי חזק לבצע את המעשה. הגברים סיפרו כי כאשר הרגו את קורבנם וכרתו את ראשו הם זכו בנשמת הקורבן. לאחר מעשה זה הם זכו בכבוד רב מאת זקני הכפר, זכו בציורי קעקע מפוארים ומורכבים על גופם, והאמיצים שבהם גם על פניהם.

בנוסף, הם קיבלו רשות לענוד עגילים עשויים ממקורה הענק של ציפור הקלאו, Hornbill באנגלית, והשם מיטיב לתאר את מקורה הגדול של הציפור שמעליו תוספת קרנית כמו המקור עצמו. רק לאחר מכן הם היו רשאים להציע נישואין לבחירת לבם מבנות השבט.

כפר טיפוסי בצפון הפיליפינים (צילום: עדנה ברקאי, אקו טיולי שטח)

כריתת הראש משקיטה את הנשמה הסוערת

אנשי קבוצת האיגורוט, שם כללי לשבטי ההרים בצפון הפיליפינים, מאמינים שלגברים המרבים לצאת ולנדוד באזורים נרחבים ישנה תשוקה רבה יותר מן הנשים. הריגה וכריתת ראש אויביהם משקיטה את נשמתם הסוערת וחוסר המנוחה שלהם, ומתירה לבגרות הנפשית והחוכמה לקחת את האחריות על נפשותיהם מכאן ואילך. נשמת הקורבן תמיד תישאר בקרבם אולם היא שקטה ואינה פוגעת בהם. בעייני הבחורות הרווקות של השבט הם גברים של ממש שהוכיחו במעשה ההריגה וכריתת הראש את כוחם הגופני ואת חוסנם הנפשי, וראויים לפיכך להקים עימן משפחה.

זקני כפרים רבים נותנים שלל סיבות דתיות וכישופיות למקור מנהג עריפת הראשים, למען העושר וההצלחה, להגביר את פיריון האדמה ולקבל הרבה יבול אורז למען ירבו חיות הבר והדגים כדי שהציד יהיה מוצלח יותר, למען פיריון הנשים, להראות אומץ לב וגבריות, להלהיט את יצרי צעירי השבט, לזכות בהערצתן ובחסדיהן של הנשים.

מספרים שנשות השבט הצעירות והרווקות נהגו להקניט את הגברים על רכות ליבם, ונענו להם ולגבריותם אך ורק לאחר שהביאו ראשי אויבים אל הכפר. צייד הראש נהג להביא באמתחתו את הראש הכרות אל הכפר ולהציג אותו לראווה על מתקן עץ מיוחד במרכז הכפר. כל הכפר היה יוצא להשתתף בחגיגה שנמשכה יום ולילה. כלב או חזיר היו מוקרבים כקורבן לרוחות האבות "אניטו", ואנשי הכפר היו רוקדים לצלילי מוסיקת הגונג.

ארונות מתים במערה. מנהג קבורה ישן (צילומים: גילה ורדי, אקו טיולי שטח)

סמל לאומץ: קעקוע מהפטמות בקשת אל הכתפיים

כאמור בני שבטי ההרים נהגו לקשט את גופם בכתובות קעקע מורכבות, וקנו את הזכות להתקשט בהן במעשי אומץ לב וגבורה שהתבטאו במלחמות שבטים ובהסרת הראש של יריבים. הקישוט המקובל בקרב לוחמי שבט הבונטוק הוא קעקוע של החזה, מהפטמות בקשת אל הכתפיים, וגודל הכתובת והתפרשותה על הגוף נבע באופן ישיר מאומץ הלב, ההערכה של בני השבט אליו ומספר ראשי אויב שהצליח לכרות בחייו.

לחלקם הוסיפו דמות אנוש מעל עצם הבריח, והטובים מכולם זכו לקעקועי פנים בדמות צלבים. נשים קעקעו את זרועותיהן עד לכתפיים בכתובות שנקראו "פונגו", ונועדו למשוך אליהן את ליבם של הלוחמים הרווקים. הקעקועים כללו סלים המייצגים חיות כמו כלבים, עיטים ואפילו מרבי רגליים.

גופות הקורבנות של לוחמים פחותי ערך וחסרי ראש, נקברו בחופזה וללא כל טקס על השביל המוביל אל הכפר ממנו הגיעו התוקפים. אולם צ'יפים ולוחמים מוערכים שראשיהם נערפו, זכו ללוויות ענק המוניות, לקבוצות חיפוש לוחמות שייצאו במטרה למצוא ולהביא את הגופה ואת הראש, ולטקסים שמאניים והקרבת מנחות של אפרוחים, יין אורז ואגוזי ועלי דקל הביטל, למען הצלחת מסעות הקרב והשבת הגופות. בטקסים אלו נהגו השמאנים לקרוא לרוחות האבות, ובעיקר ללוחמי העבר המהוללים של השבט, שיעזרו להצלחת המסע, יגנו על הלוחמים, ויזרעו פחד, עיוורון ובלבול בקרב האויבים.

בני השבטים נוהגים לקשט את גופם (צילומים: עדנה ברקאי, אקו טיולי שטח)

שבטי ההרים וטראסות האורז

קבוצת שבטי האיגורוט חיים באזור ההררי המרהיב בצפון האי לוזון, הגדול והעיקרי באיי הפיליפינים. הקורדיירה סנטרל, הרכס המרכזי, הוא האזור ההררי הנרחב והגבוה ביותר בפיליפינים. האיגורוט הם ילידי ההרים וחיים באזור מזה אלפי שנים, הם כוללים שבעה שבטים בעלי שפה ותרבות השונים אלו מאלו. המשותף לכולם הוא הקשר העמוק והחזק לאדמתם, ונכונותם לשפוך את דמם בהגנה על אדמתם מפני פולשים זרים כנגד כל סיכוי, ובהם הספרדים, האמריקנים, היפנים ותושבי המישורים הפיליפינים.

מקור הידע של בניית טראסות אורז הוא מקבוצה אתנית מסין

זהו אזור חקלאי פורה הכולל בעיקר שדות אורז נרחבים ובהם טראסות אורז שנבנו במשך אלפי שנים על פני מדרונות ההרים התלולים בעמל כפיהם של בני השבטים השונים. באזור מגדלים שפע של ירקות שנתנו את הכינוי "קערת הסלט של הפיליפינים" לשדות החקלאיים סביב העיירה באגיו, וכן נפוצות בו חוות לגידול חזירים.

הכפריים מגדלים אורז פעמיים בשנה. פועלים בשדות האורז

בכל בית נמצא פסל אל האורז השחור

בבתיהם של בני שבט האיפוגאו נמצא ה"בולול" (Bulol), פסל אל האורז השחור, בכל בית. בבתים של אזור בנאווי האל עומד על רגליו, בכפר קיאנגן זוהי דמות היושבת על הארץ, וידיה משוכלות על ברכיה. בדרך כלל הפסלים נמצאים בזוגות, מגולפים מעץ הנארה ואמורים להשפיע עושר, אושר ובריאות של בני הבית. ה"אניטו", רוחות האבות, נמצאות אף הן בגוף האל. הכנת הפסל כרוכה בטקסים רבים, מבחירת העץ ועד להצבתו בבית המאמין. בדרך הוא עובר משיחה בדם חזירים, מחברים לו מיתוס ונהוג להציע לו בכל עת מנחות של יין, עוגות אורז וקופסאות פולחן.

בתי הכפר נבנים בקצות הטראסות החקלאיות, וכוללים כ-15 עד 40 בתים. הבתים נבנים מעץ על גבי כלונסאות גבוהות, וטבעת בתחתיתן המונעת מחולדות לטפס אל הבתים בהם מאכסנים הכפריים אורז ומזון יבש אחר למאכל. גג של קש צפוף ועבה מכסה על בית העץ הקטן ומגיע עד לשוליו, כך שבמבט כללי רחוק נראה כפר איפוגאו כבקתות קש על כלונסאות.

ליד דלת הכניסה, אליה מטפסים בסולם הנמשך פנימה, תולים בני האיפוגאו גולגלות של חיות בר שצדו, וגם של תאואי מים, כחלק מאמונותיהם. מן הסתם, עד לפני כמאה שנים עוד התנוססו שם בגאווה גולגלות האויבים שצד בעל הבית.

פסל אל האורז בני שבט איפוגאו. תכליתו להשפיע על עושר, אושר ובריאות  

• הכותב מנכ"ל בחברת אקו - טיולי שטח