הדשא של השכן ירוק יותר - אז שידאג לעצמו
תושבי מקומות רבים בארץ פועלים נגד איומים על סביבתם ואיכות חייהם, אבל זה לא מספיק: לא רק שאין התגייסות הדדית - אלא שאת המאבקים הגדולים והחשובים באמת - הפקרנו
אם לשפוט לפי הכותרות בתקשורת, המאבקים הסביבתיים בישראל נושאים פירות יפים לאחרונה. כך למשל התבשרנו בשבוע שעבר, שקבוצת שיכון ובינוי החליטה למכור את אחזקותיה בחברה שמתכננת את ההקמה של תחנת כוח מונעת גז חדשה באזור התעשייה באר-טוביה בסמוך לבתי הישובים ולמצבורי חומרים מסוכנים.
מובילי המאבק נגד הקמת התחנה ותושבי האזור הכריזו ניצחון ונשמו לרווחה. גם תושבי הערבה הרימו ידי מנצחים כשהתבשרו שהתוכניות הגרנדיוזיות להקים מלון בלב עמק ססגון בבקעת תמנע יבחנו על ידי רשויות התכנון מחדש.
הצלחות אלו מצטרפות לניצחון של תושבי חוף הכרמל שנאבקו נגד הקמת מתקן לקליטת גז ממצבורי הגז הטבעי בחוף דור,
ולמאבק המכונן בחוף פלמחים, שבנוסף למניעת הפקעת החוף מידי הציבור לטובת מיזם פרטי, סימן באופן ברור שהתוכניות הקיימות כיום צריכות לעמוד בסטנדרטים סביבתיים מודרניים, גם במחיר של שינוי תוכניות שכבר אושרו בעבר.
כמובן שיש עוד מאבקים רבים בדרך, החל במאבקים נגד הקמת פרקי נופש פרטיים בחוף בצת ובחוף ניצנים, דרך המאבק על גבעות הכורכר ברחובות ונגד הפקת פצלי שמן בחבל עדולם, ועד למאבק בתחנת הכוח הפחמית באשקלון שעוד לא ירדה מסדר היום הלאומי. אבל הרוח הגבית נושבת ללא ספק בכיוון הנכון.
המאבק האמיתי מוזנח
לכל המאבקים הללו, מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, יש מכנה משותף - אלו מאבקים על הבית הפיזי של כל אחת ואחד, על החצר האחורית שלנו ועל בריאות ואיכות חיים. ובעצם, אלו מאבקים של ייאוש ושל אין לי מה להפסיד. לרובם גם נוספת ההילה של מאבק בני האור בבני החושך, האזרח הקטן מול הטייקון הגדול, כאשר המדינה לרוב לא עושה דבר.
אבל מוצלחים ככל שיהיו המאבקים המקומיים הללו, את המאבקים הגדולים, הלאומיים, על הווה ועתיד המדינה, אנחנו, הציבור הרחב, מזניחים.
כך למשל, לא רק שתושבי חוף דור לא יצאו להילחם למען תושבי קריית מלאכי או הערבה ולהיפך - הרי שבמאבקים המתמשכים על חזון, מדיניות ועיצוב העתיד הסביבתי שלנו - העובדות בשטח מוכיחות שנכשלנו: ירידת מפלס ים המלח, השרפה בכרמל, תמלוגי הגז, ניהול המים בישראל - כל אלו נושאים לאומים, שמשפיעים על איכות החיים והסביבה של כל אחד מאיתנו וצריכים להיות בנפשנו. אבל למרות שאלו נושאים ששווים מגה-מאבקים רובנו שותקים.
הנכס הגדול ביותר שיש לכל מדינה דמוקרטית הם אזרחיה. אוצרות טבע, הון אנושי, ויכולת ניהול טובה, אף פעם לא הזיקו, אבל מדינה שמתנערת מאזרחיה - פושטת רגל. אולם למשוואה הזאת יש שני צדדים, ואזרחים שמתנערים מאחריות אישית ומחובתם המוסרית לחברה ולדורות הבאים - הופכים את המדינה להיות ריקה מתוכן.
פרופ' עדי וולפסון הוא מרצה במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון
לפנייה לכתב/ת 
