לא צריך פייסבוק כדי להרוס ילד
רגע אחד אכזרי בחצר בית הספר, הסתודדות של כמה דקות, תחושה של שכרון כוח ולכידות קבוצתית - וקורבן אחד. אריאנה מלמד מזכירה שלא צריך פייסבוק כדי למרר את חייו של ילד אחד
אבל למה?
בהפסקה הראשונה הדברים החמירו, כשאחת הבנות הפופולאריות בכיתה הודיעה לי בצחקוקים רמים כי מעכשיו ועד הנצח אני אוויר ואף אחד לא מתקרב אלי, ועדה של עלמות ענוגות החרו-החזיקו אחריה בצהלות שמחה שהפכו בבת אחת לסיסמה אותה שאגו במלוא ראותיהן הקטנות והאפקטיביות. קראו לי אז ענת – מורי סברו ששם עברי יועיל לי יותר מזה שנתנו לי אבי ואמי – והן צעקו בקול שפילח את ליבי: לא מדברים עם ענת! לא מדברים עם ענת!
אבל למה, שאלתי – עדיין לא בתחושה שעולמי חרב עלי, אלא בתדהמה מוחלטת, מערערת, מעוררת חרדה שאין לה פשר: מה עשיתי, שאלתי – והן לא ענו, אלא פשוט התרחקו תוך כדי הטיית הראש ממני והלאה, בתנועה הזאת שיש לה משמעות כבירה בעולם הילדות, במחווה שנועדה לומר – אנחנו אפילו לא רואים אותך.
בהפסקה השנייה ניגשתי לחבורה של בנים לברר מדוע הבנות לא מדברות איתי והתברר שהתופעה חוצה את גבולות המגדר. רק צדיק אחד בחבורה היה מוכן להסביר לי בקיצור נמרץ שיש עלי חרם וזה לגמרי באשמתי, כי – אלף-כל אני רומניה גנבה, ובית-כל המחברות שלי ריקות.
בימים ההם התיוג העדתי היה חד יותר מזה של ימינו. "רומני גנב" ו"מרוקאי סכין" כיכבו גם בעולמם של הילדים ואני לא יכולתי להתעלם מכך שבניגוד לחלק מהילדים בכיתה, נולדתי ברומניה. אבל לא גנבתי כלום, מחיתי בפני הצדיק והוא אמר שלא משנה, כל הרומנים גנבים. בענין המחברות הריקות, הייתי צריכה להודות בעובדות, אם כי לא באשמה. שנאתי לכתוב. ציורן של אותיות ומילים היה קשה לי, ומן הסתם סבלתי מבעיות מוטוריות קלות שאז לא היה להן שם ואבחון והקלות, אבל הייתי מוכנה לדקלם תשובות לשאלות בעל פה, בעברית ובחשבון ובתורה וכל מה שאמרו לעשות ואיכשהו היכולת הזאת - ואולי גם הרהיטות שהתלוותה אליה - הרגיזו עד מאוד את חבריי לספסל הלימודים. עד כדי חרם.
נידוי שנמשך לנצח
בספר האזרחות של בתי, תלמידת כיתה ג', יש פרק המוקדש לחיינו בקבוצות ובו גם האזהרה שקבוצה יכולה להשתמש בכוח שלה כדי לפגוע בזולת. יש גם קומיקס חביב שמאייר יפה את הבעיה, אבל אין אזכור לעוצמה האיומה, המצמיתה, של חרם כיתתי שהוא סוג של מוות חברתי.
בימים ההם לא היה מקובל לדווח מיד למורה על הצקות מצד חבריך ללימודים, בשל החובה הקדושה שלא להלשין, ובשל האימה שהלשנה שכזאת רק תחמיר את המצב ותדביק לי עוד תגיות. שתקתי, איפוא, יום אחרי יום אחרי יום, וישבתי בפינה של החצר כשאפי תקוע בספר, כאילו לא אכפת לי שאני לגמרי לבד בעולם.
וזה באמת נמשך נצח, לפחות לפי תחושותיי בימים ההם. לפעמים הבידוד הופר וזרקו עלי קצת חצץ. לפעמים היו מוכנים לקלל אותי. ילדה אחת שניסתה לדבר איתי חטפה גם היא מטח קללות ובעיטה. מנודה, חרדה ובודדה לגמרי ישבתי וקראתי. כל יום והספר שלו, כל יום בבריחה - ממש מנוסה – לעולמות דמיון טובים מחיי בחצר בית הספר.
וכך עשיתי עד שלא יכולתי יותר ונהיו לי כאבי בטן איומים ונוראים שבגללם אי אפשר היה להגיע ללימודים, ולמרות שהרופא אמר שהכל בסדר, אחרי שבדק אותי הכאבים האלה המשיכו. אני זוכרת אותם ועד כמה קשה היה להמציא אותם, אבל לא היתה לי ברירה. שבוע שלם של כאבים, עד שבשיחה עם אמא שלי האמת יצאה לאור ואמא יצאה למלחמה, ואני לא יודעת מה בדיוק אמרה למורה ולמנהלת בית הספר – אבל כשחזרתי ללימודים נקראה כל הכיתה שלי לשיחה מאוד מאוד לא נעימה עם המנהלת, ממנה אני זוכרת רק את התחושה. באמת שהתהפכה לי הבטן והיתה לי צמרמורת ולא זכור לי מה אמרה, רק שבעקבות השיחה נדרשו כל המחרימים לגשת אלי ולהסתכל לי בעיניים ולהתנצל, ואני רק רציתי שהכל ייגמר כבר ויחזרו לשחק איתי.
רגע אחד בחצר
לאט לאט הם חזרו, למרות שמדי פעם טרחו להזכיר לי שאני עדיין מרומניה והמחברות שלי עדיין ריקות. מאוחר יותר, בכיתה ו', מישהו שמע אותי מדברת בגרמנית עם אמא שלי, זיהה את השפה והודיע לכיתה שאני נאצית. הפעם כבר היה בי די כוח לא לחכות ולא לטמון את הראש בספר, ומורתי התגייסה לפעולה מיידית שבה הובהר לכיתה שחלק מניצולי השואה, כולל הורי, עדיין מדברים בשפת האם שלהם מפני שהשפה לא שייכת רק לרשעים.
לא צריך פייסבוק כדי למרר לילד את חייו בבית הספר. לא צריך כלום, חוץ מגחמה של רגע בחצר, הסתודדות של כמה דקות, תחושה של שכרון כוח ולכידות קבוצתית – וקורבן. דבר לא השתנה מאז ועד היום בשיטות ניהול החרם הכיתתי או בטבעו של האדם כשהוא חבר בקבוצה.
המורים של ימינו מודעים הרבה יותר לנזקים הנפשיים שחרם יכול לעולל, למוחרם כמו למחרימים עצמם. מודעים, אבל עדיין לא קוראים ליצור בשמו. בבתי הספר עדיין נהוגה הפרדה חסרת טעם בין אלימות פיזית, נגדה פועלים במרץ ובכל מיני תוכניות נאורות, לבין אלימות חברתית ומילולית, שאמנם מתייחסים אליה בכובד ראש, אבל לא במידה שתבהיר לילדים כי היא מסוכנת וחמורה לא פחות משלל הבעיטות, הצביטות, הנוגרות והצ'פחת שילדים מעניקים זה לזה. חרם הוא בעיטה איומה בנפשו של ילד ואת זה הייתי מצפה שיידעו לא רק המורים, אלא גם הילדים שילמדו זאת מפיהם, קצת לפני החרם הראשון שלהם.
לפנייה לכתב/ת 
