חיי אבסורד ומבוכה. מיומנה של אשת דיפלומט

שמי סיגל. שם לא בדוי. ד''ר לביולוגיה. למדקדקים, ד''ר לגנטיקה ולנוירוביוכימיה. אם תתעקשו אגיד לכם שאני גם מהנדסת מזון ובוגרת תואר שני בהצטיינות מהפקולטה לרפואה של אוניברסיטת ת''א. וסתם למקרה שתהיתם - בינתיים תורידו את מפלס הציפיות ממני לפרס הנובל הבא של מדינת ישראל, כי אני עדיין לא בכירה בחברת ביו-רפואה, חוקרת במעבדה, או לכל הפחות מנהלת בחברת תרופות. אם, בשביל שלא ארגיש שזה מונולוג, תשאלו למה, אענה כי שבשנתיים האחרונות אני מנפיקה ויזות ומעדכנת את המערכת הממוחשבת לניהול הנכסים בשגרירות ישראל בניירובי, קניה.

• עדכונים שוטפים בעמוד הפייסבוק של ynet
  

נכון, זה חשוב. פשוט כשקיבלתי מלגת לימודים, לא חשבנו, אני והמנחים שלי, שזה מה שאעשה עם סיום הדוקטורט. ובכל זאת, למה? זאת כי בעלי שיחיה, בוגר לימודי ביולוגיה גם הוא, שחלם לקבל נובל על מציאת

תרופה לסרטן, העז להגיש מועמדות לקורס צוערים של משרד החוץ. כשהתקבל, נטש את התואר השני שלו בפקולטה לרפואה והפנה מיטב מרצו, זמנו וכישוריו לקידום האינטרסים המדיניים של מדינת ישראל.

אבל בואו נתחיל לפי הסדר. ביום הראשון של קורס הצוערים גם נולדה בתנו הבכורה, יובל, אשר בעוד שלושה חודשים נציין (כי לומר "לחגוג" יהיה קצם מוגזם) את יום הולדתה החמישי, כמו גם חמש שנים להצטרפותנו ל"משפחת משרד החוץ". בחצי השנה הראשונה, כשמאור היה בקורס הצוערים הוא יצא מדי בוקר ב-6:30 מהבית במודיעין (אז בן 32, נשוי ואב לתינוקת), ולרוב הגיע הביתה ב-19:00-19:30, זאת בתנאי שלא היה בנסיעות לימודיות לצפון, לדרום או לגואטמלה.

ד''ר סיגל סטרינסקי-אלבז מקבלת תואר (צילום: מאור אלבז-סטרינסקי)

באופן אבסורדי, דווקא מלחמת לבנון השנייה שאירעה במהלך הקורס נתנה לנו הזדמנות להתראות, משום שהוא נקרא לחודש מילואים וקיבל מספר ימי חופש במהלכו. נכון, מאור לא שונה מעוד אלפי שכירים שנקראו למילואים או שעובדים מהבוקר ועד הערב. אולי רק בכך שעבור כל זה הוא קיבל שכר של 5,000 שקל ברוטו ו-4,200 שקל נטו, שעלו, בסיומו של הקורס, לסכום המטורף של 6,118 שקל ברוטו ו-5,120 שקל נטו. על מנת להסיר ספק, הסכומים הנ''ל כוללים נסיעות (כ-700 שקל לחודש), 40 שעות נוספות ועבודה בשישי שבת כשצריך היה, לדוגמא, בעת המלחמה.

שליחות לחו"ל - לא מה שחשבתם 

אחרי הקורס, בין תפקידיו, הצטרף מאור לאגף צפון אמריקה, שם היה פעיל בתיאום וליווי ביקוריהם של מזכירת המדינה קונדוליזה רייס והנשיא האמריקני ג'ורג' בוש. הוא מאוד התרגש והתלהב מעבודתו זו ואף קנה חליפה חדשה ב-H&O (זה רק נראה יקר). כשהתבקש לא פעם ללוות חברי קונגרס וסנאטורים לפגישות בתל אביב, בית הנשיא או כל מקום אחר בארץ, היה מגיע לשם לפי כל כללי הפרוטוקול ותקנון שירות המדינה – באוטובוס אגד מהודר ומפואר. היה מביך לעלות על האוטובוס לפגישה הבאה, כאשר האורחים העשירים מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות היו נכנסים לרכבים השחורים שסיפקה להם השגרירות ומגיעים ליעד הבא, אפילו לפני שהנהג הספיק לנקב לו את הכרטיסייה. 

ד''ר סיגל סטרינסקי-אלבז עם ילדיה (צילום: דורן עבודי)

המצקצקים בלשונם יאמרו: הרי הדיפלומטים הללו חיים מהחיים הטובים בשליחויות בחו''ל. את אלו אזמין לביקור בן שבועיים אצלנו בניירובי, בירת קניה שבאפריקה, אליה יצאנו אחרי שירות של שנתיים וחצי במטה. על מנת שלא יופתעו, אחלוק איתם מעט משגרת החיים. חשמל – אולי. לפעמים יש, לפעמים אין. עד לפני מספר חודשים היה קיצוב בחשמל, כלומר, בימים ראשון, שלישי, חמישי ושבת יש. בשאר הזמן? הבנתם נכון – אין. אחרי שנה קנו לנו גנרטור, אותו תדלקנו בעלות של 200 שקל ליום, על חשבוננו כמובן!

מים: אין בעיה, כי בשלושת הימים שאין מים במהלך השבוע, פשוט מזמינים מיכלית בעלות של 200 שקל, על חשבוננו, שממלאת את המיכלים שיש בבית. התגברנו גם על זה. אגב, כשאין חשמל, המשאבות ששואבות מים לצנרת בבית אינן עובדות והן גם לא נתמכות על ידי הגנרטור. אבל, נו מילא, יש מים מינרלים. אמנם עולים הרבה כסף אבל מה זה מול התגלית שמקלחת עם מים מינרלים, שחוממו בסיר על הכיריים, עושה נפלאות לעור הפנים?

מאבק עובדי משרד החוץ. "גירעון חודשי קבוע של 5,000 שקל"

החיים במינוס תמידי 

לשני השוטרים שיש לנו בבית מהשקיעה ועד הזריחה כבר התרגלתי. אני משקה, מאכילה ומלינה אותם כל ערב. עדיין קשה לי להתרגל לכך שילדיי מלווים לגן מדי בוקר על ידי שוטר, שאת קומת המגורים בבית סוגרים עם כלוב ברזל בכל לילה, שבעלי ישן עם אקדח ליד המיטה, אותו הוא גם נושא בתיקו בכל עת, ושבכל פעם שהוא מחנה את הרכב שקנינו מכספנו הפרטי, או ליתר דיוק, מכספה של אמי שעזרה לנו, הוא צריך לבדוק אותו מחשש למטעני חבלה.

בתי הגדולה לומדת בבית ספר בריטי (שאנו משלמים 25% משכר הלימוד שלו), ובתנו האמצעית לומדת בבית ספר בינלאומי אחר (100% על חשבוננו משום שעדיין לא מלאו לה 3 שנים). זה אפילו נחמד מאוד שלשני הקטנים שלנו יש מטפלות שמרוויחות 200 דולר לחודש כל אחת (על חשבוננו כמובן) ושהנהג (200 דולר. תירגעו, על חשבוננו) לוקח את הרכב לטיפולים.

"כשהכל תקין, לא מרגישים אותם, כי מי מרגיש את העור שלו?"

אבל מה עם פארקים ופעילויות לילדים שמהן אין אפילו אחת?! ומה עם הקריירה שלי שעליה עמלתי ובה השקעתי מאמצים בלתי נדלים וכסף רב, ושבינתיים יורדת לטמיון?! ואיך זה לגדל תינוקות במקום שבו מערכת הרפואה שייכת לימי הביניים וכל בעיה רפואית מצריכה הטסה לארץ?! מה עם זיהום אוויר נוראי, סגר כמעט מוחלט בערבים אם מסיבות ביטחון ואם מסיבות של שעמום? (אם אני אראה עוד פעם את המסעדה ההודית אני עלולה לעשות משהו למישהו).

הבעיה לא טמונה במשכורת בחו''ל שעומדת על סך 4,400 דולר נטו (כ-16 אלף שקלים), ממנה אנו צריכים לשלם את כל הנ''ל ועוד לחסוך, לטענת האוצר, לשירותנו בארץ. מילא שהמציאות היא שגם אם אתה חוסך 1,000 שקל בחודש בעת שירותך בחו''ל, וזה כלל לא בטוח, עם חזרתך לארץ אתה בגירעון חודשי קבוע של 5,000 שקל, וחי במינוס תמידי. הבעיה האמיתית טמונה במכלול ההתייחסות לעובדי שירות החוץ.

לא צריך? רק תגידו 

כשהכל תקין, לא מרגישים אותם, כי מי מרגיש את העור שלו, האיבר הגדול ביותר בגוף שמגן מזיהומים וממחלות יותר מכל איבר אחר בגוף? אולם תתארו לעצמכם שריטה או לא עלינו כוויה, כי אז פורצות המחלות והבעיות והגוף מאבד את יכולתו להתגונן. ובינינו, ממתי הכל תקין במדינת ישראל? ממתי אין ועידת דרבן שבה נלחמים, משט

אותו מגנים, יחסים כלכליים אותם מקדמים, ישראלים במצוקה בהם מטפלים, או''ם עוין, טיפול קונסולרי בתיירים ועובדים, תרבות לייצא, אקדמיה לשתף, יחסים מדיניים לטפח, הצעות גינוי לסכל, סיוע הומניטרי בינלאומי להעביר, אוניברסיטה להרצות בה, חבר פרלמנט לשכנע, שר להזמין לצהריים ועוד?

ד''ר סיגל סטרינסקי-אלבז, עובד מקומי ישראלי (330 שקלים הפרשה לפנסיה אחרי 23 שנות לימוד), ניירובי, קניה