פאנץ' ליין

בגיליון זה מקונן יאיר לפיד על היכחדותה המתמשכת של אמנות הכתיבה על איגרוף. ולמרות שלפיד נכנס פה לחתיכת תסבוכת פילוסופית - האיש טוען ששכחנו איך כותבים על איגרוף בעודו מרביץ חתיכת טקסט על איגרוף - אין ויכוח על תקפות הטיעון שלו. רק שמשהו מוזר קורה לאותה אמנות עצמה כשהמילה הכתובה איננה מודפסת אלא מצולמת: כמו שיש פחות ופחות מה לקרוא על אנשים שמכים אנשים, ככה יש זרם יציב של סרטים נהדרים שעוסקים בהם. מאז "חופי הכרך" מ־1954, שבו עיצבו הבמאי איליה קאזאן והכוכב הצעיר שלו מרלון ברנדו את המתאגרף הבלתי נשכח הראשון של הקולנוע המודרני, הרומן של הסרט והזירה מסרב לגווע. ואם יש צורך בהוכחה נוספת לאלמותיות של השידוך הזה, הנה בא "פייטר" ונכנס ישר לרשימת סרטי האיגרוף הגדולים בכל הזמנים (שלי, של מבקרים קצת יותר חשובים ממני, ויש לי תחושה שגם שלכם).

אז מה הקטע עם סרטי איגרוף? איך זה שדווקא בתת־ז'אנר המאוד בעייתי של דרמת הספורט, התת־תת־ז'אנר הזה רושם אחוזי פגיעה גבוהים כל כך? תריצו את זה בראש: מ"השור הזועם" ועד "מיליון דולר בייבי", מ"רוקי" ועד "פייטר", הזירה מייצרת דרך קבע חומר־אוסקרים מובהק ובדרך כלל גם מוצדק. לא שאין נפילות בדרך ("סינדרלה מן" היא המהדהדת ביותר שעולה לי בראש. "אני נלחם בשביל חלב", למען השם), אבל שוב: האחוזים פסיכיים, בטח ב־30 השנים האחרונות. ולצורך העניין אני אפילו לא סופר את סרט־הלא־איגרוף "המתאבק", שהוא בקלות מהגדולים של העשר הנוכחיות. מי שמצוי באיגרוף אוהב להמשיל אותו לגירסה דחוסה של החיים, אבל אפילו זה לא מסביר הכל.

כשמפרקים את זה, והחודש השתדלתי לפרק לזה את האמא, עולה הסבר די פשוט: בסרטי איגרוף אין שום דבר שאי אפשר למצוא בדרמות ו/או בדרמות ספורט אחרות, אבל יש בהם מאסה קריטית של אלמנטים דרמטיים שברגיל צריך שניים וחצי סרטים כדי להגיע אליה. אפשר להגיד בקיצור ש"איגרוף הוא הדרמה המושלמת", אבל הרבה יותר מדויק לומר ש"איגרוף הוא הדרמה ההוליוודית־אמריקאית־נוצרית־קפיטלסטית המושלמת". רק שאת זה כבר צריך להגיד בארוך.

1. דרמה. עברית שפה משונה. בעיקר כשאתה נתקל במילה שאין בה. נגיד, רציתי לכתוב שאיגרוף הוא דרמה - תראו כמה זה קל באנגלית - סטריפט־דאון לבסיס הכי בסיסי שלה. אבל דווקא בגלל ש"מופשט" ו"פשוט" לא הולכים, יוצא שאיגרוף הוא דרמה מפושטת. תגידו לי שזה לא התרגום המושלם של סטריפט־דאון. 

בספר "סקורסזה על סקורסזה" כותב במאי "השור הזועם" מה משך אותו לפרויקט ההוא: "ריתק אותי ההרס העצמי של לה־מוטה, הרגשות הכי בסיסיים שלו. מה יכול להיות יותר בסיסי מאדם שמתפרנס מלהכות אדם אחר בראש עד שהוא נופל או נוטש?". הבמאי רון שלטון, ש"משחק האלופים" שלו לא הותיר

 חותם מיוחד בתולדות התת־ז'אנר, אבל "מעריצה צמודה" שלו הוא הוכחה נצחית וניצחת לכך שהאיש יודע משהו על דרמה וספורט, אמר בשעתו ש"אני לא מתפלא שממשיכים לעשות סרטי איגרוף. זה הספורט היחיד שאפשר לכנות אותו בינלאומי במובן שלא צריך להסביר אותו לאף אחד. אף אחד באמריקה לא יודע מה זה נבדל, אף אחד באירופה לא יודע מה זה אין־פילד, אבל כל אחד מבין שני חבר'ה בתחתונים שמנסים להפיל אחד את השני".

שוב, סטריפט דאון. דרמה מפושטת, גם במובן הוויזואלי של המילה. בדו־קרב בצהרי היום יש אקדחים ודורבנות ופרנזים; בקרב במשקל כבד באישון ערב יש רק שני גברים. אולי בגלל זה לא עושים מערבונים קלאסיים כבר שנים, בזמן שסרט איגרוף קלאסי מגיע ממש עכשיו לקולנוע הקרוב אליכם.

קווין מיטשל מה־Observer Sport Monthly, מי שכתב בין היתר את הביוגרפיה של המתאגרף האנגלי פרנק ברונו, אומר ש"האטרקציה הגדולה בקרבות איגרוף היתה ונשארה המכות עצמן. זאת תמצית הקונפליקט, שהוא הבסיס לכל דרמה". ואילו ריצ'רד הופר, כתב האיגרוף הוותיק של ה"ספורטס אילוסטרייטד", כאילו משלים את המחשבה: "יוצרי סרטים מוצאים שאין צורך להוסיף לאיגרוף שום מלודרמה. שום אפקטים מיוחדים, שום פעלולי תאורה. אפילו יצירה הוליוודית אופיינית כמו 'רוקי' היא במובנים רבים סרט תעודה".

אבל זאת לא רק הפשטות (או המפושטות), אלא גם ההפך הגמור מזה. רשות הדיבור לג'ים למפלי, כרוז איגרוף ברשת HBO: "בגלל שהספורט הזה פשוט כל כך, אבל הנסיבות שמקיפות אותו תמיד סבוכות כל כך, זה פשוט אוכל לעשיית סרטים".

2. ישו. ברור למה גבר שנלחם על חייו, מילולית, הוא יסוד דרמטי איתן. אבל זה נכון גם לגבי כל סרט מלחמה שראיתם, ורובם לא מייצרים את תחושת ההזדהות המוחלטת הזאת שהפכה את סצנת הסיום של "רוקי" - ובואו נוותר

 שנייה על הציניות בהקשר הזה - לכזה רגע מעורר השראה. בשביל החמישה שנקל שלי, זה בעיקר מפני שלרשות האיגרוף עומד הדימוי הבסיסי ביותר של הציוויליזציה המערבית: ישו. הגבר השרירי המדמם הדפנטיבי.

כמובן שזה לא רק הדמיון המסוים בין הנגר מנצרת למתאגרף במשקל נוצה. זה בעיקר האתוס הנוצרי, שתמיד מתקזז לשני מרכיבים: אשמה וגאולה. וכמו שלמתאגרף הקולנועי יש תמיד חטאים להכות עליהם - כי אם אין לו, והוא מייצג רק את הקטע של הנצרות עם הושטת הלחי השנייה, יוצא "סינדרלה מן" - ככה קשה לחשוב על דימוי מובהק יותר של גאולה מזאת שמושגת בכוחך שלך.

זה נעשה אפילו מעניין יותר ברגע שמביאים בחשבון את הצד השני, כי מה יכול להיות יותר הכאה על חטא מאשכרה לחטוף מכות בגללו. ב"פייטר" אפשר לראות דוגמה מאוד קיצונית של זה: מיקי וורד (מארק וולברג) חוטא בפסיביות מוחלטת בחייו האישיים והמקצועיים, ובערך הדבר הראשון שאנחנו למדים על סגנון האיגרוף שלו הוא שהאיש סופג כמו אף אחד אחר. עכשיו, זה לא רק שהוא הבובספוג של הזירה; זה שברור לכל צופה בר חצי דעת שהמהפך שלו

 יחל ברגע שיפסיק לספוג ויתחיל לפעול. וזה קשר כל כך סביר בין חטא ועונש, שכר וגאולה, חיים וספורט, שהתקבולת עובדת אפילו בלי להעיק כמו שתקבולות נוטות לעשות.

"הרגשתי שג'ייק לה־מוטה משתמש בכל מי שמסביבו כדי להעניש את עצמו", כותב סקרוסזה ב"על סקורסזה". "זה נכון בעיקר בזירה: כשהוא נלחם בשוגר ריי רובינסון, למה בעצם הוא נותן לעצמו לחטוף מכות במשך 15 סיבובים? ג'ייק עצמו אמר שהוא ניסה 'לשחק מת', ואולי זה נכון לגבי ג'ייק במציאות, אבל ג'ייק שעל המסך היה משהו אחר. הוא נענש מרצון על מה שהוא תופס כדברים שהוא עשה לא בסדר". וזה, רבותי, יותר נוצרי מכנסייה.

3. כסף. "אסור לנו לשכוח שאנחנו בני אנוש, וכבני אנוש אנחנו חולמים, וכשאנחנו חולמים אנחנו חולמים על כסף". קחו את המשפט הזה שכתב דייויד מאמט ב"העוקץ הספרדי", החליפו את הצירוף "בני אנוש" ב"אמריקאים", וקיבלתם גם סיכום מעט ציני של מה שמכונה "החלום האמריקאי" - וגם את הצבע המיוחד שאף סרט ספורט אחר לא יכול להציע. צבע הכסף, אם אנחנו כבר בקטע של סקורסזה.

בעברית קוראים להם מתאגרפים מקצוענים; באמריקה קוראים להם prizefighters, ולא צריך להיות בלשן או אנתרופולוג כדי להבין למה דווקא זה השתרש. הרי הרגע אמרנו שאנחנו חולמים על כסף.

מקסימום הקתרזיס שיש לדרמות ספורט אחרות להציע זה זכייה בתואר נכסף. וזה לא מעט - זה הספיק למשל בשביל להפוך את "ימים של תהילה" לדרמה הכי טובה שנעשתה אי פעם על כדורסל - אבל מה זה אליפות מול מיליוני דולרים, ומה זה חמישייה פותחת מול אחד ויחיד. ניצחון האנדרדוג תמיד עושה דרמה טובה, ועלייה מהמיץ של הזבל לכסף כמו זבל זה הכי ניצחון־האנדרדוג שיש. וזה גם מה שקושר את המרכיבים דנן לתמהיל שפשוט לא קיים בשום מקום קולנועי אחר, כי להגשים את תמצית החלום האמריקאי בכוח שריריך - כל זה בעודך מקיים את משנתו של הצלוב, וגם משמש מראה מודרנית לדמותו - זה פשוט לא משהו שיכול לקרות לגיבור של סרט פוטבול.

פרנק ברונו, שזאת הפעם השנייה שהוא מוזכר כאן, הגדיר פעם את האיגרוף כ"שואוביזנס עם דם". אני חושב שזה די מסכם את זה.