גרוש: מרגיש כמו אורח בבית משפחתי
היא מצליחה לשוות לבית מראה כה מלבב, כה מזמין. רואים שהיא מאושרת, אוהבת את ביתה החדש, את יכולתה להחליט בדיוק מה שהיא רוצה, לא חייבת לאף אחד כלום, לא דופקת חשבון, לבד, עצמאית, חופשית... מאושרת, לעזאזל. ואני?
הייתי צריך להקשיב לה, אני מהרהר, כל השנים האלה, זה מה שהיא רצתה, חמימות, הרגשה של בית, ואני עם העיצוב הקר שלי, המתכת, הזכוכית... ניקל ונירוסטה קרירים, היא מעולם לא אמרה כלום, וידעתי שהיא אוהבת את הקו שלי, ובחרנו יחד את הדברים, אבל היא תמיד רצתה חמימות... חום, תחושה של בית.
חמימות... אני חלמתי על חמימות אחרת, חמימות של זוג, חמימות שעוטפת אותך בלילות קרירים, חמימות שתומכת כשהכל קורס, כשהחיים מטלטלים, שאוחזת בך כשהגשם מכה בחלון. אבל הגשם כבר לא יורד כאן בחורף, וחמימות היתה ונותרה מילת גנאי, מילה שאסור לבטא.
עכשיו יש לה את זה, היא מצליחה לשוות לבית מראה כה מלבב, כה מזמין, היא מאושרת, רואים על פניה, אוהבת את ביתה החדש, את יכולתה להחליט בדיוק מה שהיא רוצה, לא חייבת לאף אחד כלום, לא דופקת חשבון, לבד, עצמאית, חופשית... מאושרת, לעזאזל.
אין לי חלק בזה, אני אומר לעצמי. אני עושה הכל, אורז, מעביר, מלווה, ובעיקר נוכח. שוב מייעץ ומרגיע, אבל אני נטע זר בדירה, אינני שייך יותר לכאן, אני כאורח בבית משפחתי, שאינה משפחתי והבית לא שלי עוד.
אני רוצה להישאר, אני רוצה לישון כאן, כמעט מתחנן
אווירה אוחזת בי, אני רוצה להישאר, אני רוצה לישון כאן, כמעט מתחנן, כמעט יוצאות המילים מפי... "אני רוצה לישון כאן, לידך, לשמוע את נחירות הילדים בחדרם החדש, להתעורר בבוקר ולראות איך הם מצחצחים שיניים, אני רוצה לתקן את שלא ניתן, לאחות שברים שהולכים ומתבקעים, לקרב את שהולך ומתרחק".
אני עומד בפתח הדירה הקטנה לצד ערמת ארגזים שטרם נפתחו, אני עומד וממתין, אבל נדמה שהיא איננה מבחינה כלל בעובדה שהלכתי. לפני רגע ישבתי לצידה, קרוב ככל שאני יכול, ברכי נוגעת קלות בירכה, חש את חמימות עורה דרך חצאיתה הדקה, כל חושיי פונים אליה, מנסה לצוד את מבטה, מביט בעיניה הענקיות. עיניה מביטות בצג, מתעלמות מקיומי, מתעלמות מנסיונותיי הנואשים לצוד - לצוד זיק מבט, לצוד תנועת עיניים לכיווני.
היא לא מלווה אותי לפתח, שריר בגופה לא זע. היינו כה קרובים, לפני שנתיים, לפני רגע. עכשיו אני שוב לבד, בדירתה, ולבד.
זוועת הבדידות הכלואה בזוגיות שאיננה קיימת
צמרמורות חולפות בגופי, אני שב לאחור, התחושות האלה כה מוכרות, הן היו שם אז, במדרון התלול בו גלשנו, כל אחד לעצמו אבל יחד למטה, הלבד הזה, בתוך קליפת הביחד, זוועת הבדידות הכלואה בזוגיות שאיננה קיימת.
כל שריריי דואבים, אני סוחב ומרכיב, מטפס ותולה, אני מחולל בדירה כשד חסר מנוח, רגליי מרקדות כמו היתה זו דירתי שלי, כמו היה זה בית חלומותיי, נדמה שמחר אשוב לכאן, אעמוד בפתח, אך במטרה להיכנס, להשתקע.
אבל כרגע, אני עומד בפתח, מוקף בעצמי ובעצמי בלבד. אני מנסה להטות אוזן, כל שעולה באוזניי הן הלמות ליבי הממאן לעשות את שציוויתי עליו, ממאן לחסום רגשות, הוא מודיע לי ברגעים אלה שהיא מוחקת אותי, היא מוחקת אותי מחייה, היא עושה כל שביכולתה להפוך אותי לאוויר, לכלום. מעילי הבהיר מתמזג עם הקיר שלימיני, חיוור ולבן, דומה שאני חלק ממנו, מהקיר, חורי המסמרים שהותירו הדיירים הקודמים תואמים להפליא לחורים הפעורים בליבי הסרבן, הכואב.
"אני לא מתפרק! התגברתי, עבר כבר כל כך הרבה זמן, אני לא חוזר לשם", מחשבותיי מנסות לשכנע את עצמן, הן משננות מילים שפרופסור שֵכֶל אומר. הוא נותן לי הרצאה על חוסר התאמה, על נשים אחרות... הוא מרכיב את משקפי החצי שלו ומביט בעיניים מרחמות, "סתום כבר", אני מסנן, "סתום כבר, תרח זקן".
ידית דלת הכניסה יורדת ברכות, ידיי לופתות אותה בחוזקה, אינני מביט לאחור, ממילא אין מי שיאמר מילות תודה, אין מי שילחש מילות פרידה... פרידה? היא התרחשה כבר מזמן.
אפלולית חדר המדרגות מקבלת את פניי עת הדלת נסגרת, חדר המדרגות מוזנח, עצוב. המרצפות העלובות האלה, שהיו פעם צחורות, עטופות שכבה חומה שהזמן ערם. הן שבורות בקצוות, ובעיקר מלוכלכות מאוד. אני עולה חרש במדרגות הבניין, מטה אוזן לחיים של אחרים הבוקעים מבעד לדלתות כהות, והם ישנם שם, חיים, משפחתיות, צלילים ערבים לאוזן בדרך כלל, אבל לא עבורי ולא בערב זה.
"אף אחד לא אוהב להיות לבד בגשם", אני ממלמל
אני עולה במדרגות ויורד מטה בחיים, האור בחדר המדרגות כבה וידיי מגששות באפלה, אינני מכיר את הבניין ורגליי נתקלות במדרגה האחרונה שתמיד מפספסים, שבריר שנייה חולף, וראשי כבר נחבט בעוצמה בקיר, אני שרוע על המרצפות השבורות באפלה מוחלטת, אבל עיניי רואות הבזקים. נוזל חם ונעים זולג עליהן, צונח מטה, ומתנפץ על המרצפות המטונפות ממילא. "טוב לדעת שזה לא מהלב", אני מחייך וקם על רגליי, האור בחדר המדרגות נדלק שוב, ואני שומע דלת נפתחת. אני חומק מהר לגשר הקטן המחבר את הבניין הישן לרחוב, ו...
גשם מכה בפניי.
"רק לא זה, רק לא גשם, אף אחד לא אוהב להיות לבד בגשם", אני ממלמל, וכל מה שבניתי מתפרק באחת. אני פוסע על הגשר וטיפות גדולות נוחתות עליי, מרטיבות את פניי. הן שוטפות את החתך הטרי שנפער בראשי, אבל לא מצליחות לשטוף את הזכרונות, את הגעגוע למשהו שכבר איננו, שנמוג...
אני עומד ונותן לגשם לעשות בי כרצונו, הטיפות זולגות על עורפי וחודרות פנימה, קרות, אכזריות.
"יובל?" אני שומע לפתע קול מוכר מאחוריי. אינני מעז להפנות מבט לעבר הקול. זו היתה היא, אני מחבר את הכל, האור במדרגות, הדלת שנפתחה, מה היא רוצה עכשיו? כמה קור עוד אפשר לספוג הערב?
אני עומד בגבי אליה, רועד.
"יובל, רק רציתי לומר תודה, תודה על הכל... תסתכל עליי!" היא פוקדת ואני מבצע, "אתה מדמם!, מה עשית לעצמך?!" עיניה הענקיות דואגות, ידיה כבר אוחזות בידיי הקפואות, "בוא נטפל בך".
"טיפלת בי מספיק", קולי קר יותר מהאוויר, "חזרי הביתה... לבית שלך, אני לא זקוק לך יותר, נמחקת", אני פונה ממנה וצועד הלאה. שטוף אותי גשם, שטוף אותי.
לפנייה לכתב/ת 
