כאילו אנו שוכבים במרחק של קילומטר זה מזה
החתונה היא מסמר ראשון בארון הקבורה של הזוגיות. כשאנחנו מתחתנים אין מאושרים מאיתנו. אנחנו יודעים שאצלנו "זה יהיה אחרת", וביחד עם הולדת הילדים, אנחנו הופכים למפעל לגידול ילדים ויצירת הכנסה. ברוכים הבאים להתחלה של הסוף
ואני חשבתי לעצמי פתאום, איך זה שאנחנו יכולים לבקש מילדים כל כך קטנים משהו שאנחנו בעצמנו לא מצליחים לעשות. לסיים.
אני רואה סביבי המון זוגות, יום אחרי יום, ופוגש אצלם את המבט הזה בעיניים. המבט שאומר: "לא נשאר לנו כבר כלום חוץ מהמפעל, מפעל כלכלי וחינוכי, אבל אנחנו כבר לא זוג... כבר הרבה זמן לא זוג".
אז איך זה מתחיל? ומתי? איך הופך השיר המיוחד שלנו, שהיה רק שלנו, שאפילו צעדנו לצליליו לעבר החופה, לקרקור עלוב של תרנגולות?
אני חושב שהחתונה היא המסמר הראשון בארון הקבורה של הזוגיות. כשאנחנו מתחתנים אין מאושרים מאיתנו. אנחנו יודעים שאצלנו "זה יהיה אחרת", וביחד עם הולדת הילדים, אנחנו הופכים לאט לאט, בלי שנרגיש, למפעל. מפעל לגידול ילדים ויצירת הכנסה.
"לילה טוב", נשמע קול זר ומרוחק
ולילה אחד, בשוכבנו זה ליד זו במיטה, מחלחלת לתוכנו התחושה שמשהו קרה. הוא לא קרה בבת אחת, אבל ההכרה הזו מצליפה בנו, אמנם באיחור גדול, אבל את הצלפת השוט חשים במלא העוצמה. אנחנו משוחחים במיטה, נמצאים במרחק נגיעה זה מזו, אבל התחושה היא כאילו אנחנו שוכבים במרחק של קילומטר זה מזו.
"לילה טוב", אומרים. המשפט הזה עובר לאט לאט מעבר להרים הגבוהים שבינינו וצונח לאיטו אל אוזני בן הזוג שבצד השני של ההרים.
"לילה טוב", נשמע קול זר ומרוחק, המגיע החזרה מעבר לרכס התבוֹר. נזכרים בשיר "כשצלצלת רעד קולך"*. מפנימים. וזה כואב נורא.
זהו. ברוכים הבאים להתחלה של הסוף. סוף סוף אפשר להרגיש בוודאות שמשהו לא בסדר. ברוכים הבאים לשעת הדימדומים של הזוגיות. השעה שבה ההכחשה והרמיה העצמית הופכות להיות החברות הכי טובות שלנו.
כלפי חוץ לא רואים כלום. כולם אומרים לכם שאתם זוג "מה זה מקסים", ההורים שלכם חושבים שאתם האושר בהתגלמותו ומספרים לכולם כמה אתם מוצלחים ואיך אתם מגדלים לתפארת את הנכדים שלהם.
ברוכים הבאים! נכנסתם לפתחה של המגלשה הארוכה בעולם. המגלשה לשומקום. וככל שגולשים בה יותר, כך גם הופכים ההרים שביניכם לגבוהים יותר, ואיתם גם הקמטים בפרצוף שלכם. אתם הופכים לזוג מן המניין, כמו "רוב האנשים".
"תמצא לך מישהי מהצד ותחיה כמו כולם!"
אלו מכם שפתוחים לשוחח על כך עם חברים ישמעו מהר את התגובה: "אז מה, איך אתה חושב שזה אצלנו? זה הרבה יותר גרוע!"
או: "תמצא לך מישהי מהצד ותחיה כמו כולם! תחיה חצי חיים בכל מקום וביחד תיצור לעצמך חיים שלמים ומאושרים!"
מצויין! אתם חושבים לעצמכם, בוא ונרקוד על כל החתונות בבת אחת. יש משפחה, יש ילדים, יש זיונים (מהצד). אז מה עוד צריך?
מדענים בשוויץ ישבו וחישבו, שכל זיון מהצד של אחד מבני הזוג הנשואים, יכול להאריך את החנק הזוגי של הנישואים, בעוד חצי שנה. ובחשבון פשוט, אם בכל שנה יהיו לכם עשרה זיונים מהצד, תרוויחו עוד חמש שנים של זוגיות אפורה ושוממת. אם כן, נמצאה תרופה המאריכה את החיים של זוגיות משמימה וגוססת. ההתאבדות המשותפת שלכם תטושטש על ידי זיונים מהצד, וכך תוכלו להאריך את הסבל שלכם ושל הילדים שלכם בעוד כמה שנים, באדיבות המדענים בשוויץ.
אז איך כל זה יבוא לידי ביטוי? אתם בטח תיפגשו בכל יום במטבח או בסלון לכמה רגעים. יהיו לכם תחביבים חדשים, את תחילי לעשות עבודות בחימר או בחרוזים, או תצטרפי לקבוצה להליכה ברגל, ואתה תמצא לך איזו קבוצת רכיבה על אופניים. אופניים הם תחביב נהדר, על אחת כמה וכמה כשהוא בא על מנת לכסות את פניה של זוגיות דרוסה.
יהיו רגעים שבהם תמצאו את עצמכם בתור לקופה בסופרמרקט. אתה תנבח עליה למה היא קונה שוב את הפסטרמה הזו, כי הרי אף אחד לא אוכל ממנה ותמיד צריך לזרוק, ובעצם בין המילים תישמע הצעקה - "למה את לא שוכבת איתי יותר", ואת לא תעני, ובדמיונך, תקחי אקדח קטן, תירי בו במרכז הגולגולת ותעשי ממנו פסטרמה. השלט שעל דלת הכניסה שלכם האומר "כאן גרים בכיף יוסי וטלי" יהיה עדות מכאיבה ויומיומית לשקר שאתם חיים בו.
אתם תמשיכו להישאר ביחד "בשביל הילדים"
אבל זה עדיין לא יהיה מספיק. אתם תמשיכו להישאר ביחד "בשביל הילדים". הילדים שמרגישים כל צליל חריג בטון הדיבור שלכם. הילדים שגדלים לתוך שממה רגשית בין הוריהם ולומדים שככה זה צריך להיות, שזו הדרך הנכונה לזוגיות של מבוגרים.
הצלחתם! אתם בדרך להפוך את הילדים לגירסה משודרגת שלכם, וכל זאת בלי לדבר על ההערות הקטנות והציניות שלכם זה לזה בארוחות הערב. אני לא מדבר על כך שהם לא רואים אתכם נוגעים זה בזה. הם לומדים שלהיות נשואים זה חרא של דבר. אלה התחושות והזכרונות שהם יקחו איתם לבגרות שלהם. שזוגיות זה חרא.
שמעתי את השטות שלפיה ילדים של הורים גרושים נוטים יותר להתגרש בגלל הטראומה שעשו להם הגירושים. הרשו לי לתקן את הדבר הזה: ילדים של הורים גרושים נוטים אולי להתגרש יותר מאלו שגדלו תחת מגפי ה"מוכרחים להיות שמח" של הוריהם הבלתי מתגרשים, אבל לא בגלל שום טראומה; הם פשוט מבינים שאפשר לפרק את החבילה, וששום אסון לא קורה. הם ילדים שמבינים שחיים רק פעם אחת, ועדיף לחיות את הפעם הזו בצורה הנכונה ביותר שאפשר. ושאם טועים מותר לתקן את הטעות, גם אחרי כמה שנים. גם אם יש ילדים.
אל תפחדו. נסו לזהות אם נשאר משהו חי. בדרך כלל אצל אחד הצדדים זה כבר מת, ועוד לא נולד האדם שישיב גופה לחיים (אולי בגלל זה זוגות חרדים לא מתגרשים, הם חושבים שגם הזוגיות המתה שלהם תקום לתחיה בעולם הבא).
אל תפחדו. מה שחשוב עכשיו זה זיהוי נכון של המצב. אם עוד יש דופק, אפשר לנסות לטפל. אבל אל תרמו את עצמכם. אם אין דופק בגופת הזוגיות שלכם, כבדו את המעמד. הדרך הנכונה לכבד את המעמד היא לערוך לה קבורה נכונה. תנו כבוד לסיום הזה, לא פחות מהכבוד שנתתם להתחלה, בין זרי הפרחים והשיר שהוביל אתכם לחופה.
* כשצלצלת רעד קולך / נתן זך
כשצלצלת רעד קולך
ואני ידעתי שאני אבל בגללך
ולא היה לי צורך לשמוע את דבריך
כי כשצלצלת רעד קולך
ואני ידעתי שאני אבל בגללי
ולא היה לך צורך לשמוע את קולי
כי כשצלצלת רעד קולך
ואני ידעתי שאת כבר אינך.
- טור תגובה מאת אלכס הבת: זוגיות משמימה נוצרת בידי אנשים אפורים
לפנייה לכתב/ת 
