קרציה מצויה מחפשת בית ספר למתן "ספייס"
במהלך השנים זכיתי לשלל שמות חיבה הקשורים לדביקות שלי - דבק מגע, קרציה, עלוקה. זה אמנם נאמר בחיבה והצד השני יודע שזה חנק של אהבה, אבל זה עדיין חונק. מה עושים?
הייתי אומרת שאני קרציה גאה, אבל האמת היא שזה לא משהו שאני גאה בו.
גאה בכך שאני אוהבת המון - כן, בזה כן.
גאה בכך שאני יודעת לאהוב ואוהבת לאהוב - בטח שכן.
אולי אפילו גאה בזה שבראשי נשארה עוד תמימות, שעל פיה זוגיות היא סוג של התמזגות של שתי יישויות נפרדות. לפחות במידה רבה.
אבל אני לא גאה בזה שאני לפעמים לא מצליחה לתת לבן הזוג שלי "לנשום", אפילו שמדובר רק במטאפורה ולא באמת בטבעת חנק.
"תרפי קצת", אומרים לי כולם.
"תני לי להתגעגע אלייך", הוא עצמו מבקש.
ואני... אני מבינה את זה בראש, אבל מתקשה בשלב הביצוע. כי אני לא צריכה לא לדבר יום שלם בשביל להתגעגע. אני מתגעגעת מיד כשאני יוצאת מהחיבוק שלו בבוקר.
לעזאזל, לפעמים מתגעגעת כשהוא בשירותים.
"אולי את בכלל לא הבת של אמא שלך", הוא זורק בחיוך, "אולי את הבת של אבא שלך ושל קרציה?"
במהלך השנים זכיתי לשלל שמות חיבה הקשורים לדביקות שלי - דבק מגע, קרציה, עלוקה.
זה אמנם נאמר בחיבה והצד השני יודע שזה חנק של אהבה, אבל זה עדיין חונק.
זה תהליך שלוקח זמן למי שזה לא בא לו באופן טבעי
אני עובדת על עצמי לשחרר קצת, לא לתת תחושה של חנק, אבל זה תהליך שלוקח זמן למי שזה לא בא לו באופן טבעי.
מכירה את עצמי כבר לא מעט שנים. אין ספק שכשיש לי בן זוג הוא תופס תפקיד סוֹפּר מרכזי בחיי. מי שקרא את הטורים שלי בעבר יודע כמה כמהתי לזוגיות, כמה חשבתי על זוגיות וכמה חשובה היא עבורי. אולי יותר מכל דבר אחר בחיי. אני יודעת להיות הכי עצמאית כשאני לבד, אבל אני לחלוטין בן אדם זוגי שזקוק לקירבה הזו לאדם אהוב.
ייתכן שגם בגלל חוסר עמוק וממושך בזוגיות אני מרגישה צורך לפצות על "הזמן האבוד" וזה, בנוסף לאופי הנדבק שלי ממילא, מפיל על בן הזוג הנוכחי שלי את כל עומס המשקל של הקרצייתיות.
חלק גדול מחבריי הקרובים טוענים שאני חיה בסרט
מידי פעם צריך להזכיר לי שהנסיך שלי לא רוכב כל היום על סוס בסתלבט שלו, אלא עובד, ואפילו קשה. שטוחנים לו את האוזן והראש בטלפונים שעות על גבי שעות יום ביומו, והדבר האחרון שבא לו לעשות בסופו של יום כזה זה לנהל עוד שיחת טלפון ארוכה, אפילו אם זה איתי (או במיוחד איתי - תלוי באיזה סוג שיחה מדובר).
צריך להזכיר לי שלא תמיד מסתדר להיות ביחד גם כשרוצים כי יש אילוצים, יש מחוייבויות ויש גם עוד אנשים בחיים של הצד השני, ולפעמים גם להם מגיע לקבל אותו רק לעצמם.
אני חושבת שאצלי זה גם עניין של בטחון בקשר. מין ביצה ותרנגולת, מילכוד כזה. תמיד הרגשתי שכל עוד אני לא חשה שאני יכולה לסמוך על בן זוגי שיהיה שם גם מחר, אני "מחזיקה" אותו קרוב יותר, מה שמביא אותו להתרחק - שזה בעצם מה שאני הכי לא רוצה.
נשמע מבלבל, אבל בעצם זה מאוד הגיוני.
אני רוצה להאמין שמי שיצליח לתת לי את תחושת הבית והביטחון שירגיעו אותי יוכל ליהנות מהרוגע הזה שיחזור אליו. הבעיה, כאמור, היא שאותו אחד יצטרך כנראה ללמוד להתמודד בשלב הראשוני עם תחושת החנק, לקחת את "הסיכון" ולהאמין בי.
מעבר לזה, כדיילת, העבודה שלי מאפשרת להיות הרבה לבד, אם זה בבקרים או בשהיות בחו"ל. אני יכולה לצאת לקפה עם חברות גם במהלך היום, כשהוא בעבודה. יכולה להסתובב ברחובות, לטייל, לעשות קניות, כושר (אם הייתי עושה...) וכל דבר אחר כשאני בחו"ל ימים שלמים והוא בעבודה.
לעומתי, הזמן היחידי שיש לו בעצם לבלות עם חברים או לעשות ספורט, למשל, זה בערבים ובסופי שבוע. אצלו, כמו אצל רוב האנשים שלא חיים באוויר, הזוגיות ושאר הפעילויות נופלים על אותה משבצת זמן פנויה. ולכן, אין לי ברירה אלא ללמוד לחלוק בזמן הזה עם שאר הדברים. ומפני שלי אין את אותה מגבלה של זמן - קצת יותר קשה לי לעשות את זה.
אז חברים יקרים, במיוחד אתם, הגברים שבחבורה שיותר סובלים מהבעייה הזו של "המחנק" הזוגי, מאחר שעוד אין בית ספר כזה, קדימה – תנו לי את "העצות בגרוש" שלכם. ואולי בעצם גם אתן, נשים שהצלחתן כבר למצוא דרכים יצירתיות להרפות קצת, לתת לו אוויר.
חסכו ממני רק את "תעסיקי את עצמך יותר", "מצאי לעצמך פרוייקט" או משהו בסגנון. כאמור, יש לי עיסוקים, אבל גם מספיק זמן בשבילם שלא מגיע לשעות הערב. אני מתכוונת לטיפים קטנים של איך לעשות לעצמי מניפולציות רגשיות/נפשיות שיעזרו לי להתבאס פחות מהזמן של הלא ביחד, מהאילוצים של החיים.
אני כבר רואה את המילה "תתבגרי" קופצת ממקלדתכם... ואתם יודעים מה? צודקים. בדיוק את זה מנסה לעשות. בגרות זה בסוף בית הספר, לא?
