אני אויבת הציבור?
בישראל פליט הוא מסתנן, עובד הוא עבד, לוחם לזכויות אדם הוא טרוריסט. לפי נוסחה זו, גם אני, בת שירות לאומי בעמותת זכויות אדם, נחשבת לכזאת, ויש להוציאני מחוץ לחוק
לפני כמה ימים שר החוץ, אביגדור ליברמן, קרא להוציא אותי אל מחוץ לחוק, הוא קרא לי טרוריסטית ועוכרת ישראל, אויבת הציבור מספר 1. כל זאת, כי מזה שנה וחצי אני עושה שירות לאומי בארגון "רופאים לזכויות אדם".
ביולי 2009 סיימתי 12 שנות לימוד במערכת החינוך, ובידי תעודת בגרות. בתיכון למדתי הרבה לבגרויות, ותמיד תהיתי מה פשר שמן? האם מטרתן להכין
אותי לחיי הבוגרים? רק אם אעבור בהצלחה את הבחינות אהיה בוגרת? באזרחות ידעתי לשנן - מדינה יהודית ודמוקרטית. בהיסטוריה ידעתי למנות את המדינות שרדפו אותנו, היהודים, וכן למנות את ניצחונותינו במלחמות העבר.
בתנ"ך הוכחתי את קיומו של אלוהים היהודי ואת זכותנו על ארץ-ישראל. בלשון למדתי את השפה העברית לאורכה ולרוחבה, את דקדוקיה השונים ותהליך היווצרותה. חשתי בוגרת, מוכנה לצאת לעולם הזה שכולו טוב, עיני פקוחות ואוזני כרויות, יש לי תעודת בגרות! עוד באותו חודש התחלתי את השירות הלאומי שלי ב"רופאים לזכויות אדם".
בנין משרדים ישן ביפו, שמכיל כ-20 עובדים, שיש אומרים כי נטרפה דעתם כליל כשהחליטו להגן על זכויות האדם בישראל. גלגלתי את המילה "אדם" לכאן ולכאן ובתור "בוגרת" לא היה לי ברור באיזה אדם מדובר? האם קיים אדם מלבד האדם הלבן? היהודי? לא למדתי על כך מעולם בבית ספרי, תהיתי אולי הפרק הזה ירד במיקוד? גם כשנפנפתי בתעודת הבגרות שלי מול שאר העובדים, היא לא עשתה עליהם רושם רב, והם התעקשו שאעבור הכשרה של מספר שבועות כ"רכזת פניות במחלקת מהגרים וחסרי מעמד".
מה אנחנו עושים?
אני זוכרת היטב את הפונה הראשונה שהגיע אלי לבקש עזרה. זו היתה אשה, כבת 40, מהגרת עבודה מולדאבית. היא לא הפסיקה לבכות. לא היה ברור אם זה נבע מהבעיה שלה בבלוטת התריס שגורמת לרגשנות יתר, או מכך שחברת הביטוח הפרטית שהמעסיק הסדיר עבורה מסרבת לממן את הניתוח לו היא זקוקה כדי להבריא. בין כך ובין כך, עם הדמעה הראשונה שלה, אני עצמי התחלתי למרר בבכי. אל האדם הבא כבר הגעתי מוכנה - קופסת ממחטות נייר על שולחני, וכוס מים צלולים לפונה.
העבודה של "רופאים לזכויות אדם" נעה על שני צירים בו בעת. צירים מנוגדים וחזקים. האחד הוא הממסד - כוחני, מנטרל, יבש, וביורוקראטי, לרוב גזעני, מנשל, וכמעט תמיד המנצח. מולו עומד הפונה - אדם משולל זכויות אזרח, חולה, עני, חלש, קורא לעזרה, לטיפול רפואי, ללחיצת יד חמה, לייצוג מול הממסד, לתמיכה במאבקו האישי, וכן בזה העקרוני.
אני הגעתי לעמותה בת 18, לא ידעתי דבר על מאבק הכוחות הזה, ואם ידעתי לא חשבתי שיש בכוחי לשנותו, אפילו אם רק פעמים ספורות, אפילו אם רק בנוגע לאדם אחד. בעמותת "רופאים לזכויות אדם" אמרו לי, זהו תפקידך מהיום ובשנתיים הבאות. שאלתי מתחננת איך אצלח את המשימה? איך אני לבדי אעמוד מול כל זה? וענו לי, אינך לבד, לצידך עומד, המוסר והידע, החוק ומשפט הצדק, הרפואה והאמונה בעצמך. אלה הכלים שלך ובהם תנהלי את המאבק. ומלחמות רבות לפניך, והן לא פשוטות.
בישראל, התהפכו המושגים, אפילו ג'ורג' אורוול לא היה ממציא היפוכים שכאלו: בישראל פליט הוא מסתנן, עובד הוא עבד, לוחם לזכויות אדם הוא טרוריסט. לפי נוסחה זו, גם אני, בת שירות לאומי בעמותת זכויות אדם, נחשבת לכזאת, ויש להוציאני מחוץ לחוק, חד וחלק.
ליברמן קורא לסיים את הסיפור המיותר הזה של עזרה לאחר, של חברה עם אמפתיה לזולת, רדיפה אחר צדק, ותרומה לחברה.
אבל אני שואלת את ליברמן, לאן ילכו כל אלה שהמדינה שוללת מהם את זכויותיהם הבסיסיות ביותר, כגון הזכות לבריאות? לאן ילך פליט חולה שזקוק לטיפול רפואי? לאן ילך תושב פלסטיני, שלאחר עשרות שנות כיבוש אין לו מדינה שתעניק לו טיפול רפואי הולם והוא נאלץ לפנות לישראל? לאן תלך מהגרת עבודה שחברת הביטוח הפרטית שלה מסרבת לממן את טיפוליה הרפואיים? לאן הם ילכו? האם ליברמן ייתן להם תשובה? או אולי עשרות אלפי האברכים בישיבות הפטורים משירות ? אם כך, מחר אני עוזבת את תפקידי. אך אם לא, אמשיך להיאבק על זכויות האדם בישראל.
רננה הנדלר נאמן היא בת שירות בארגון "רופאים לזכויות אדם"
לפנייה לכתב/ת 
