תנועת השומר

אתה פרנואיד, אבל עוקבים אחריך

המסתננים אולי שיפשפו אבל זהותם ידועה, וכלי הרכב שהשאירו בפרדס נמצאים לבסוף. צעד קטן למג"ב, לילה פארש לגנבי הרכב.

ניתוח שלא זכיתי לשמוע מעלה שהגנבים - שבל"ריסטים, בלשון המשטרה - נטשו את הזירה ולא מתכוונים לשוב אליה. בימ"ר מחליטים פשוט להחזיר את כלי הרכב לבעליהם אחרי סריקת הזירה; גם אם בסוף יבוא איזה ילד לאסוף אותם, וגם אם יתפסו אותו, הוא יטען שקיבל ממישהו מאה שקל בשביל להסיע רכב כלשהו לאנשהו. ותמיד קיימת האפשרות שהנער יצליח לברוח עם הרכב

 הגנוב, או ישבית אותו במהלך ניסיון הבריחה. סיכוי נמוך לשים יד על העבריינים האמיתיים, סיכון גבוה. התוצאה היא שמוותרים על תצפיתן או מכשיר עיקוב, שזה בערך ההפך מהמשימה הבאה שאצטרף אליה.

זה קורה בלילה אחר וברכב אזרחי אחר, לא מדגם או במצב שהייתם מייחסים להם שיוך ביטחוני. איתי יושבים שני שמות בדויים, בלשים של היחידה: חושי הוא מפקד צוות בילוש בקבע. סושי הנהג הוא בלש בסדיר. חושי הוא אקדמאי, מעביר את הזמן בלספר לסושי מה לימדו אותם בקורס גיאופוליטיקה. הפעילות היא איסוף מודיעין על יעד, והם נבחרו אישית למשימת עשיית קצת בייביסיטר לעיתונאי. בזמן משימות מבצעיות, כתב הוא משקולת. פשוט יושב שם בלי לתרום כלום ובלי שום תפקיד חוץ מלשאול שאלות, וגם זה לא יותר מדי, בשביל לא להציק. בעיקר שאלות שיגרמו לו להישמע חכם.

חושי וסושי לא יודעים הכל על היעד ויכולים לחשוף הרבה פחות, אבל הנה מה שאני מצליח להבין: עבריין מקומי שמתמקד בגנבות משטחים חקלאים, בעיקר תוצרת בכמויות גדולות. מותר לומר שהצטבר עליו לא מעט מידע מודיעיני, ושפעולת העיקוב - ככה אנשים שרוצים להישמע בעניינים אומרים "מעקב" - נועדה לגלות מהם ההרגלים שלו, מיהם החברים שלו, באיזה רכב הוא מסתובב ובאיזה מסתובבים החיילים שלו, מה המיקום שלו במדרג העברייני והאם הוא בכלל בכיר כמו שחושבים ומצדיק את כל הטררם הזה.

לימ"ר לא שווה לשרוף שעות עבודה יקרות על כל אחד, מה גם שאם כל הזמן מציקים לעבריינים על דברים קטנים - פה חלק חילוף גנוב ברכב, שם סטירה למתחרה - הם נוטים להיזכר שעוקבים אחריהם. כך שלפעמים, בשביל לתפוס מישהו על משהו שיסלק אותו מהרחוב להרבה זמן, צריך לתת לו מרווח נשימה. והבחור שלנו מתכנן משהו מספיק גדול בשביל להרוויח כמה חודשים של שקט.

צילום: יוראי ליברמן

מתוקף זה שהימ"ר מתעניין בו, ברור שהיעד הוא לא איזה טושטושון. סביר להניח שהוא מודע לאפשרות שעוקבים אחריו. הוא מציב תצפיתנים, חוזר על עקבותיו. בעיקוב שנערך אתמול גילו הבלשים שהוא שוב החליף רכב; הלילה מתחזים שני בלשים למשהו שהם לא, ויושבים לא רחוק מהבית של מישהו מהמעגל הקרוב של היעד. עכשיו מדווחים שזיהו את הרכב הזה בחניה.

חושי, סושי ואני יוצאים לבצע חליפה - בנורמלית זה לעשות סיבוב - מול הבית הזה. רוצים לראות בעיניים, בייחוד של הכתב, מה כל העניין. ההוא מתגורר בשכונה עירונית על גבול כפרי; ממש לא שיכוני רכבת, אבל גם קשה להתבלבל ולחשוב שאנחנו בסביון. חושי מספר שזאת שכונה חשדנית, עם הרבה פעילות פלילית והרבה רגישות כלפי כל מה שהוא לא חלק מהנופך הטבעי של האזור. אין בעיה להסתובב פה כאזרח, אבל ממש לא רצוי שמישהו יחשוד שאתה שוטר - או גרוע מזה, עבריין מתחרה. לפחות פעם אחת בעבר כבר קרה שיעד זיהה ניידת מוסווית כרכב של יריבים. אחד מקציני היחידה מסתובב עד היום עם קליע בגוף על תקן מזכרת מהסיפור הזה.

אנחנו עוברים במהירות מול הבית המדובר, ובאמת חונה שם הרכב שהבלשים דיווחו עליו. אף אחד לא יורה עלינו. למעשה, הסיבוב הקצר הזה הוא פחות או יותר הרגע המרגש ביותר בערב שלי.

בשתיים בלילה סוגרים. העבירה המדוברת (שהאמת, גם אני לא יודע מה בדיוק הסיפור שלה) היא מהסוג שלוקח זמן להרים. עוד מעט זריחה, השדות מתמלאים בעובדים, ואין סיכוי שהיעד או הכנופיה שלו כבר יצאו לאנשהו. כמה מהבלשים הצעירים יותר נשארים חרמנים - מילים שלהם - ומקימים מחסום ליד מושבים במזרח השרון. את החיכוך הם מחפשים אצל קהל הלקוחות שלהם, ואם לא ימצאו כלום לפחות ימלאו דו"חות בדוקאי, שמאפשרים למשטרה לדעת איפה הסתובבו בלילה אנשים עם רישום פלילי. גם העיתונאי חרמן, אז הוא נוסע הביתה.

איפה הם הבחורים ההם

למחרת מספר לי יצחקי את מה שאפשר לספר על ה־Google Earth של אכיפת החוק, תוכנה עם שכבות מידע דינמיות שאחת מהן מצביעה על מיקום אירועים פליליים; מדובר באחד מהכלים המתקדמים שבהם משתמשת הימ"ר כדי להחליט איפה לפעול. והערב היא תפעל נגד אחד מהיעדים העיקריים שלה, כנופיה שמורכבת מפלסטינים תושבי כל אזור שכבשנו אי פעם, שעובדים תחת הכוונה של עבריינים אזרחי המדינה. ואומרים שדו־קיום זה פנטזיה.

לתושבי עזה שמתפרנסים מפריצות בישראל קשה להתנייד כל ערב הביתה, כך שיש להם שתי אופציות: להסתתר כאן או לזגזג סביב הקו הירוק. את אלה שמתחבאים בחושות ובפרדסים בתוך הארץ לוקח הרבה זמן לתפוס, ובימ"ר אומרים שזה בעיקר כי הכל קטן עליהם. מסתדרים בלי להתקלח, בלי שק"ש ובלי לראות את הבית, אולי כי אין ממש בית. רק מה, הפעם יש לנו עסק עם מסתננים מהסוג השני.

פלסטיני שלא אוהב ריח של תפוזים יכול כאמור להתמקם באיזה חור בגדה המערבית, ולחצות את קו התפר לישראל על בסיס פריצה או גנבה. הקבוצה שאנחנו יושבים עליה פורצת רק במגזר הכפרי ומתמחה בווילות, ויש לה נוהל מסודר שמזכיר את זה של כנופיית גנבי הרכב: היא מוברחת לנקודה בקו התפר שבה חוברים אליה נהגים מהצד שלנו ואוספים אותם לזירת העבירה. הדבר הכי חשוב בפעולה המתוכננת הוא ליפול על כולם ביחד, כי אם תופסים רק אחד מהם, השאר כבר ישמעו על זה וייעלמו. הבעיה היא שהם כמו ילדי גן שמחכים להורים: את כל אחד מהם אוסף מסיע־שב"חים נפרד. מצד שני, את חברי הקבוצה הספציפית הזאת אפשר לעצור עוד לפני שממש ביצעו פשע, כי עצם השהייה שלהם מעבר לגדר הוא עבירה חמורה מספיק. לחלקם כבר יש תיקים פתוחים, ולגבי השאר מספיקה העובדה שהם מהרצועה. פעם היו מגרשים אותם לרשות הפלסטינית, אבל במג"ב הגיעו להבנה עם מי שצריך שעזתיים מגרשים לעזה, תודה.

צילום: יוראי ליברמן 

באופן שלא שונה מהותית מהדרך שבה עוקבים אחרי ציפורים נודדות, חוקרים בימ"ר גילו שלעזתי לוקח בערך ארבעה חודשים עד שהוא מצליח לצאת שוב מהרצועה. צריך לגייס כסף, להמתין, לחצות גבול לפחות פעמיים. ארבעה חודשים זה גם פחות או יותר הזמן שחברי החוליה הפשוטים היו יושבים בכלא הישראלי, אבל הם מעדיפים - ואפשר להבין אותם - את הכלא אצלנו על פני הרחובות של עזה. בכלא, אתם יודעים, תמיד יש אוכל ומחסה, ואולי הם ישתחררו מינהלתית עקב מצוקת מקום. בעזה תמיד יהיה עוד מקום. ראש הכנופיה, אם ייתפס (ועם עורך דין נורמלי והתנהגות טובה), יחטוף שנתיים. לא המון, אבל פעם היה יותר גרוע. אולי היה מקבל חצי שנה. ובכל מקרה, הענישה כבר מזמן לא מעניינת אף אחד בימ"ר. רק הזמן שהעבריין ייעלם מהרחובות.

אף אחד בימ"ר לא יגיד את זה במפורש, אבל היחידה הזאת היא הפקק. איפה שנכשלים הפוליטיקאים, החברה ושירותי הרווחה, הם נכנסים לסתום חורים. זה נכון במידה מסוימת כלפי כל היחידות המשטרתיות, אבל כאן - אולי בגלל שרוב הפרצופים שמסתובבים להם במשקפת למדו ביסודי את האלי"ף־ב"א - זה פשוט יותר בולט. מהבחינה הזאת, באותה מידה שהצטרפתי לשוטרים יכולתי להתחבא מתחת לברזנט עם הגנבים ולהביא את הצד שלהם. טוב, חוץ מהעובדה שהיו שודדים אותי וזורקים אותי בצד הדרך. ברור שלכל אחד מהם יש סיפור חיים קורע לב שהוביל אותו לפשע, רק שמצד שני לא אכפת לי, כי הם חבורה של חארות.

כדי לשרוף את הזמן עד שידווחו על הופעת השב"חים אנחנו שותים קפה בבסיס ההפעלה של מתנדבי מג"ב במושב שדי חמד. המפקדת החדשה של הבסיס היא רס"רית בקבע, חמודה ויפה; בנושא לא קשור, הבסיס חווה לאחרונה גל של גברים מתנדבים שכמותו לא זוכרים שם כבר שנים. הם כל כך רבים שכבר מורגש מחסור במכשירי קשר, אבל לפחות נפתרה אחת הבעיות הגדולות בהגנה על קו התפר. בעיה שנוצרה כשהמושבניקים הפכו מחקלאים לנובורישים.

מתוך תחושה של שליחות, או של אין ברירה, חקלאים מתנדבים לשמור על רכושם ואדמתם. אבל אנשי האדמה של פעם החליפו מחפשי איכות חיים, והם רוצים שמישהו אחר ישמור במקומם. אני יכול להבין אותם - גם מי שגר ברמת אביב לא מפטרל בעצמו מתחת לבית - אבל אני חושב שאנחנו זקוקים לעוד אנשי אדמה. אנחנו זקוקים להם יותר משאנחנו זקוקים לאנשים כמוני, למשל, שמצוינים בלחיות סבבה.

כשאנחנו בבסיס ההפעלה מדווח בקשר שהיעדים הגיעו לנקודת החבירה. אנחנו עולים על הטנדר, ועל כביש הגישה של המושב כמעט נכנס בנו טרקטורון. רוכבות עליו שתי ילדות שנראות בנות שמונה, עם קסדה של אופניים שמוטה על העורף. תוך דקה אנחנו מגלים שהן באמת בנות שמונה, ושאנחנו לא

 התבלבלנו וזה טרקטורון עם מנוע בנזין. אבא שלהן נשען בחליפה יקרה על ב.מ.וו יקרה ליד הבית היקר שלו. הוא מדבר בסלולרי, לא משגיח או משהו כזה. והאמת, הילדות גם לא שמות עליו. נובומושבניק. לא משנה כבר מה יקרה עם העזתיים, יכול להיות שלהוריד את הנסיכות האלה מהטרקטורון זה הדבר הכי חשוב שהקצין הזה יעשה הלילה. 

בינתיים מדווחת אחת התצפיות על זיהוי מכונית שנמצאת ברשימה של רכבי האיסוף האפשריים, בדיוק בדרך הנכונה. כרגע נמצאות ברכב שלוש נשים, והמדווח מדווח שהנהגת מאיטה ואז מאיצה על הכביש האזורי, מדי פעם סוטה לשוליים, עוצרת וממשיכה לנסוע. "היא מנסה לבדוק אם הכל תקין", מסביר לי הקצין. "היא עושה תנועות חשודות כדי שאם יש שוטרים בסביבה הם יתפתו וייפלו עליה עכשיו, לפני שהיא ממש עושה משהו פלילי. הם מאוד זהירים, אבל תראה שאם הכל ילך לפי התוכנית היא תגיע לאיסוף בקרוב".

הקול מדווח שהרכב נכנס לנקודת החבירה. אנחנו ממתינים בסביבה. חצי שעה עוברת. ארבעים וחמש דקות. הקצין שאיתי נעלם לכמה דקות וחוזר עם פרצוף מיואש וחיוך קטן. "חרא", הוא אומר אל תוך המוטורולה. "אפשר להתחיל קיפול להלילה. הן מזדיינות איתם שם".

חוק תמיד היה. מה שחדש זה הסדר

כל תצפית יוצרת אינטראקציה. כשמודדים מיקום או מהירות של אלקטרון, משפיעים על המהירות או המיקום שלו. גם כשמתעדים בן אדם, יש לזה השפעה מיידית על אופי הפעולה שלו. לא משנה מי אתה וכמה אתה מורגל לנוכחות של מצלמה או מכשיר הקלטה, אתה מתנהג אחרת כשאתה מודע לזה שמנציחים אותך. אז אני לא יודע אם על השולחנות במשרדי ימ"ר אלמוג פתוחים ספרי ידיעת הארץ גם בשגרה, ואם את הזמן המת בניידות הסמויות מעבירים בשיחות על תהליכי עיור ודרכים לחיזוק המרקם החברתי בישראל גם כשאין שם אף אחד שיכתוב על זה. אבל אני כן מכיר את הנתונים הבאים: במהלך שנת 2010 עצרה ימ"ר אלמוג 35 פורצים וגנבי רכב, 15 מבריחי ומסיעי שב"חים ו־196 שב"חים. קשה לי להעריך אם זה הרבה או מעט, אבל בארבע השנים האחרונות חלה ירידה של כ־35 אחוזים בכלל העבירות שנרשמות במגזר הכפרי. אז מישהו עושה עבודה טובה גם כשהוא לא פוגש את העיתונות.

הנה עוד משהו שאני יכול להגיד לכם על יחידת הבילוש של הזרוע הכי מושמצת במשטרה: היא עובדת לפי הספר. "אין טעם להפוך גול לנבדל", אומרים כאן בהקשר הזה. עברו הימים שבהם יחידות מסוימות במשטרה היו בפועל כנופיות רחוב שומרות חוק. פעם, במקום לבנות תיקים, הבולשת היתה מעדיפה לפעמים לדפוק מכות רצח. היום יש מח"ש, ויש נהלים, ויש בתי משפט עם פיוז קצר שיזרקו שוטר מכל המדרגות אם יתברר שהשיג ראיות בעזרת מרפקים. עדיין עובדים על השיטה החדשה, אבל היא עדיפה מלחטוף מכות משוטר. 

לכאן הכל מתנקז. משחטת רכב (צילום: דוברות משטרת ישראל)

אז יש יופי של צווי חיפוש בידיים של קציני היחידה, עם חתימות של שופטים אמיתיים לגמרי, והיא יוצאת בסד"כ כמעט מלא לאתר ציוד גנוב בחמישה מחסנים ובתי עסק שונים בכפר קאסם. הכרחי להגיע לכל היעדים כשהם פתוחים והבעלים שלהם נוכחים, כדי שלא ישמידו בינתיים ראיות או יכחישו את מעורבותם בהחזקת הסחורה. הכרחי גם לבצע את החיפוש בכל היעדים בו זמנית, כדי שלא יוציאו אזהרות לנקודות האחרות. הסחורה הגנובה היא מסוגים שונים ויומיומיים להפליא, אבל ביקשו ממני לא להיות ספציפי. השווי הכולל מוערך בכמה מאות אלפי שקלים.

יצחקי, פריידין ואני מגיעים לחנות גדולה בלב הכפר כשהחיפוש בה כבר בעיצומו. יש שם לפחות עשרה משוטרי היחידה, וכמה בלשים בודקים את הקבלות לכל אחד מהמוצרים על המדפים. את המוצרים האלה הגיוני למצוא בחנות מהסוג המדובר, והם גם לא מופיעים במידע שקיים אצל היחידה. את מה שבמחסן כבר הרבה יותר משונה למצוא שם: תחשבו על חנות ריהוט שמחזיקה מאחור מאות כלי נגינה, ותבינו את התמונה.

הבעלים, בחור צעיר, מסביר ליצחקי שהוא אדם רציני. ספק אזורי של מוצרים, עובד הרבה עם חברות ממשלתיות. הוא אומר שכל ההמולה הזאת לא טובה לעסקים, שהוא לא עשה כלום ושזה לא הוגן כלפיו. הרי מספיק לשלוח שני שוטרים בשביל לשאול על הציוד מאחורה. יש לו קבלות והכל, הוא רק צריך לעשות טלפון. יצחקי מצידו נותן לו כבוד. הוא מבקש מכל השוטרים חוץ מאחד להיכנס פנימה ולסגור את הדלתות, כדי שהשכנים יבחינו בכמה שפחות בלגן. בעל העסק מודה לו, אבל הוא בכלל לא רוצה שיראו את הבלשים בסביבה. הוא מתבייש, אולי אפילו קצת מפחד. עם כל ההיסטוריה והבעיות שיש לתושבים המקומיים עם משמר הגבול, יש להם בעיות גדולות יותר עם עבריינים. הרי אלה מביאים ליישוב רק צרות, שם רע ואת משמר הגבול.

הקבלות שהבחור טוען שיש לו הן חדשות טובות ליצחקי, כי המידע המודיעיני והזירה עצמה מספרים שאין סיכוי שבאמת יש לו. זה אומר שמישהו מזייף את הקבלות, ויהיה אפשר להוסיף סעיף של זיוף מסמכים. זה מעבר להחזקת הסחורה הגנובה, שבלשי הימ"ר מתחילים לסחוב לטנדרים. הם עושים את זה בכל הדיסקרטיות האפשרית כשמקיפים אותך מאבטחים חמושים ב־M4.

מאבטח צעיר מסתובב אל אחד ממפקדי צוותי הבילוש. הוא קורא לו ב"מ, שזה קיצור של בן מיעוטים, ומנצל את זה שהבלש נושא ארגז בשביל להוריד לו אגרוף על הכתף. הבלש הוותיק, באמת ב"מ, לא נעלב. אבל הוא עדיין קורא למאבטח "אשכנזי", ומשקיע בחצי תנועה מאיימת עם הרגל. בעצירה שנעשה בדרך, הב"מ והאשכנזי כבר ילכו מכות. בצחוק, אבל חזק. הבלש יוביל בהרבה כשיהיה צריך לזוז, והם יתקפלו מחייכים בחזרה לרכב. ככה זה. חבר'ה צעירים שמבלים הרבה זמן ביחד בקור.

רוב תושבי הכפר שעוברים לידנו בוחנים את הגבולות, לפחות באופן סמלי, לפני שהם ממשיכים הלאה. בהתחלה זה גרר שחולף בכביש האספלט השבור ונטול השוליים; כשהנהג מזהה את האורחים הוא מתחיל להפנות את ההגה ימינה ושמאלה במעגלים גדולים, והמשאית יוצאת לריקוד עצל. הוא לא מביט קדימה אלא כל הזמן עלינו, עד שהוא נעלם מעבר לעיקול. כל סיבוב של ההגה שואל מחדש "מה תעשו?". אחד אחר, בב.מ.וו, מגביר את המוזיקה הערבית ברגע שהוא מזהה אותנו. הוא בטח בהרצה, כי הוא חוזר ועושה עוד רונדלים.

מדי פעם חולפים לידנו שניים על טרקטורון, בלי קסדה, ושולחים מבטים שנועדו להבהיר שהם קשוחים ושלא כדאי לימ"ר להתעסק איתם. לפחות הם לא בני שמונה ולא כמעט מתנגשים בניידת. אבל חוץ מזה, באמת שמשהו פה מזכיר מושב: כולם נוסעים בלי חגורה ומדברים בסלולרי. ההבדל, אולי, הוא שכאן אף אחד לא חושב אפילו לזרוק את הטלפון ולמשוך את החגורה ברגע שהוא קולט את השוטרים.

אני נזכר במשהו שאמרו לי קודם: "אם אתה נכנס לבד לכפר קאסם, יהיו מאוד נחמדים אליך. אם אתה נכנס עם מג"ב, תיזהר".

2006. עצרת לציון 50 שנה לטבח בכפר קאסם (צילום: רונן בוידק) 

אז לזה התכוונתם בכור היתוך?

ניגוד זה קטע. שים אפור מול שחור, ופתאום הוא ייראה קצת לבן. גם סמיכות זה קטע: שים שני דברים מוכרים אחד ליד השני, וייתכן שהם ייראו לך אחרים לגמרי, או ברורים מאי פעם.

אנחנו חוברים לכוחות שכבר נמצאים ליד בית החשוד, ואני מגלה מולנו את בית העלמין אל־שוהדא. על שלט השיש שתלוי בכניסה כתוב בשלוש שפות: "בשנת 1956 נרצחו בדם קר בידי שוטרי משמר הגבול הישראלי 49 מבני כפר קאסם, נשים, זקנים וטף... בבית קברות זה טמונות גופותיהם הטהורות של החללים שיישארו לנצח, חרף הפשע שגרמו בני עוולה".

לא חשבתי שגם השלט הזה יקרא להם "השוטרים המובחרים ביותר של משטרת ישראל", אבל אני מודה שגם ל"בני עוולה" לא ציפיתי, למרות שאולי הייתי צריך. אותו אספלט שבור ונטול שוליים ברורים מפריד בין בית הקברות לבית הפרטי שמרושת במצלמות אבטחה; בני עוולה מקיפים אותו כדי לשמור שאף עבריין לא יברח או יבריח ציוד גנוב החוצה. מציק לי שאני לא מבין מה בדיוק מדגישים כל הניגודים האלה, רק שלהוציא מג"בניק צעיר או שניים, אני היחיד שבכלל חוזר ומסתכל לכיוון בית הקברות. בשביל תושבי המקום, אני מניח, הניגודים האלה פשוט שם.

חיפושים בבית של מישהו הם אף פעם לא נעימים, ובבית של בן מיעוטים נלווית לזה תחושה לא מוגדרת של רדיפה, או לפחות חשש ממראית עין של רדיפה. אבל עשרה מטרים מבית הקברות אל־שוהדא, החיפוש של ימ"ר מג"ב עובר בשקט. כמעט בתחושת שותפות של בני הבית, או לפחות מבלי שמישהו יתנגד או יתרגש במיוחד. אפילו הילדים הקטנים מחייכים אלינו, מתחבאים מאחורי השמלה של אמא וצוחקים. אולי הם עוד לא יודעים לקרוא שלטים.

בבית עצמו לא מתגלים דברים שלא אמורים להיות שם, אבל בינתיים מתקבל דיווח על הציוד שנמצא קודם בעסק: מתברר שהוא דווקא לא גנוב, אלא רק מאוד מזויף. מבחינת הימ"ר זה מצוין; הקנס שיטיל על החשוד "ארגון הגג למלחמה בזיופים והפרת זכויות יוצרים", שידוע פשוט בתור "הפדרציה", כנראה יכאב הרבה יותר ממה שמערכת המשפט היתה מסדרת לו על החזקת רכוש גנוב. אולי החשוד קנה את הסחורה כמזויפת והתכוון למכור אותה כאורגינל, אולי מכר לו את זה גנב מטומטם שבכלל חשב שהוא מרים סחורה מקורית. הוא מעוכב לחקירה בבסיס. שם כבר יבררו את זה.

במוקד אחר, איסוף הרכוש החשוד כגנוב מתגלה כמורכב ממה שהעריכו. זאת חנות עם מחסן שמכיל ציפורים, כמה מהן כנראה מוגנות ואסורות להחזקה, והאקווריומים הענקיים שעבורם היחידה בכלל הגיעה לכאן מלאים במים ובדגים. חמישה בלשים וחוקרים שוברים את הראש אם ובעיקר איך להחרים את הכל בזמן שיצחקי מגיע פנימה. "זה חנות, לא?", הוא אומר. "זה אומר שאנשים קונים את האקווריומים ולוקחים אותם הביתה, נכון? אז זה אומר שבני אנוש מסוגלים להרים אותם". ואם בני אנוש מסוגלים, אז על אחת כמה וכמה הרוסים של היחידה.

בסוף התהיות שלו משחרר יצחקי קללה לא מזיקה בערבית. הסב של בעל המקום שומע אותה ואומר: "למה אתה אומר ככה? אתה תיקח מהערבים את הדברים הטובים, לא את הרעים".

"אני מערבים לקחתי רק דברים טובים", עונה יצחקי.

החיים הם חתיכת חרא מסובך.