כל הג'ז הזה: טיול בקצב אמריקני בניו-אורלינס

"קחו את במבי למשל, הוא היה בחור קשוח, הממזר הקטן הזה". הדובר הוא אמריקני גדול, לבוש מעיל צבאי. ערימת עצמות עוף מטוגן מונחת לפניו והוא מנסה לשכנע שני רעים שמוסרי לצוד איילים, בעצם איילות, שעופרים לצידן.

המקום הוא סניף מזון מהיר בתחנת דלק נידחת בדרום מדינת אילינוי, כחמש שעות נסיעה משיקגו. התאריך הוא האחד בינואר, חצות, 24 שעות אחרי כניסת השנה האזרחית. שבועיים קודם לכן הודיע לי במפתיע ידידי, דן, שהוא מגיע מדבלין לשיקגו לכבוד השנה החדשה. "בוא נשכור רכב וניסע דרומה לניו-אורלינס", הצעתי ודן לא התנגד, "אבל את השנה החדשה", הוא התעקש, "נחגוג בשיקגו".

יממה לפני השנה החדשה, הרחובות מלאים. ניו אורלינס (צילומים: יוסי יובל)

ה"מֶכַּה" של חובבי המוסיקה

היעד הראשון שלנו היה סנט-לואיס - מיזורי, על גדות נהר המיסיסיפי. ב-1803 חתמו הנשיא ג'פרסון ונפוליאון בונפרטה על "רכישת לואיזיאנה" שבמסגרתה נרכשו כ-25% משטחי ארה"ב כיום. הנרכשת הטרייה סנט-לואיס, הפכה מיד ל"שער למערב" וחשיבותה עלתה. שנה לאחר מכן החלו בה לואיס וקלארק את מסעם לפריצת דרך לכיוון צפון מערב, ובראשית המאה ה-20 היא היתה לאחת מחמש הערים הגדולות בארה"ב.

ב-1927 היה תושב העיר צ'ארלס לינדברג, הראשון שחצה את האוקיאנוס האטלנטי בטיסת סולו. מטוסו זכה לכינוי "הרוח של סנט לואיס", למרות שהמריא מניו-יורק. ב-1965 נבנתה בחזית העיר, על גדות המיסיסיפי, קשת ענק בגובה 192 מטרים כדי להזכיר את היותה "השער למערב". הקשת אמנם הפכה לסמל העיר, אך היא לא עצרה את התדלדלותה. סנט לואיס היתה קרה וריקה כשבאנו בשערה, ואת הרוח המפורסמת לא הצלחנו למצוא בשום מקום. הדבר הטוב היחיד שמצאנו בעיר היה תמימות דעים בלתי מתפשרת של כל הנוכחים בבר-בלוז מקומי, שעלינו לקבל את פני השנה החדשה בניו-אורלינס. דן, עדיין לא השתכנע.

"השער למערב" - קשת הענק על גדות המיסיספי, סנט-לואיס

בערב המחרת הגענו לממפיס - טנסי. מדריכי הטיולים מגדירים את ממפיס כ"מֶכַּה של חובבי המוסיקה", ובהתאם, פתחנו את הביקור בה במבנה לבנים צנוע בשם "אולפני סאן". ב-1953 נכנס למבנה הקטן נהג משאית בן 18 כדי להקליט דיסק חובבים. כששאלה אותו המזכירה במקום "כמו מי אתה שר?", השיב לה הנהג: "כמו אף אחד". כעבור שנה הזמין אותו מייסד האולפן, סם פיליפס, כדי לנסות ולהקליט משהו. האגדה מספרת שערב שלם ולא מוצלח עבר, ובדיוק כשהחבר'ה עמדו לארוז ולהסתלק, אחז נהג המשאית את הגיטרה שלו ושר את “That’s all right”. שנה מאוחר יותר מכר פיליפס את זכויותיו על קולו של נהג המשאית, אלביס פרסלי, לאולפן גדול בתמורה ל-35 אלף דולר כדי לכסות את חובותיו.

ג'ני, המדריכה שלנו באולפן, ובעצמה מוסיקאית המצפה לפריצת דרך, הדגימה לנו כיצד היו עוטפים את צוואר הגיטרה עם שטר של דולר ופורטים כדי לייצר מקצב, בימים שתופים נחשבו "לא מתאימים לבלוז". אחר כך היא הציבה מולנו את אחד המיקרופונים המקוריים משנות ה-60 כדי שנוכל לחלוק מעט מרוקו של המלך.

הזדמנות לחלוק רוק עם המלך. אולפני סאן - ממפיס, טנסי

מרטין ורוזה - חלוצי זכויות האזרח

כשלושה קילומטרים מערבה מן המיקרופון של המלך, ממוקם המוטל שבו נרצח מלך אחר, הד"ר מרטין לותר קינג. המוטל, מן הסוג שמאפשר לך להחנות את הרכב כמעט בתוך החדר, משמש כיום כמוזיאון לזכויות האזרח. במרכזו פחות או יותר, מוצג אוטובוס שמספר את סיפורה של רוזה פארקס, לוחמת זכויות אדם מהעיירה מונטגומרי, אלבמה. באחד בדצמבר 1955 עלה לאוטובוס שבו ישבה רוזה אדם לבן. כל המושבים "ללבנים בלבד" בקדמת האוטובוס, כבר היו מיושבים, והנהג דרש מארבעת הנוסעים בשורה בה ישבה רוזה לקום. חוקי החברה קבעו אז שאדם לבן לא ישב באותה השורה בה יושב אדם שחור. שלושת הנוסעים האחרים צייתו, אך רוזה הוסיפה לשבת. המשטרה והוזעקה ורוזה נעצרה. מעצרה של רוזה פארקס הוביל לחרם על חברת האוטובוסים של מונטגומרי ולתהליך בן שנה שבסיומו, קבע בית המשפט העליון שהסגרגציה באוטובוסים מנוגדת לחוקה. למחרת, הורשו השחורים לשבת בכל מקום באוטובוסים, אך המאבק בסגרגציה היה רחוק מסיום.

המוזיאון סוקר את תולדות אפליית השחורים בארה"ב באמצעות אנקדוטות שונות. קשה להאמין שבשנות ה-60 היה אסור לאדם שחור במדינת מסוימות בארה"ב להיכנס למסעדה ולהזמין בורגר. סרטים מקוריים מציגים אפרו-אמריקנים שהעזו להפר את הציווי הזה, כשהם מוכים ונגררים החוצה. לאחר מכן מופיעה על המסך אשה לבנה המסבירה בחן שאם יחייבו אותה לקבל את הכושים לקרבה תהיה זו פגיעה בזכויות האדם שלה. המראות מזעזעים, אבל משהו מסריח לי מוכר.

רק לפני 50 שנה השחורים בארה"ב עדיין היו מקופחים. רוקדים ברחובות

רגע השיא במוזיאון מתרחש בקומה השנייה. הד"ר מרטין לותר קינג הגיע לממפיס בסוף חודש מרס 1968, כדי להנהיג צעדת תמיכה לא אלימה במאבקם של עובדי התברואה העירוניים על תנאי העסקתם. חדר מספר 306 שבו התאכסן במהלך שהייתו בממפיס נשאר כפי שהיה, והמבקרים יכולים להתקרב כדי מטר ממעקה המרפסת עליה עמד קינג ברגע שבו נורה. המוזיאון רכש גם את בית המגורים מעבר לכביש, שמחלון בית השימוש שלו ירה ג'יימס ארל ריי, בקינג. ריי נרקב בכלא עד מותו ב-1997. "חבל שהוא לא זכה לראות את הנשיא אובאמה", הרהרתי בעודי מציץ מחלון השירותים לכיוון המרפסת.

חרוזיים תמורת דדיים

בערב, באחד מן הבארים של רחוב ביל, שמפורסמים בנגינת הבלוז שאף פעם לא פוסקת בהם, פגשנו קבוצת בנות שנוסעות גם הן משיקגו לניו-אורלינס לכבוד השנה החדשה. העפתי בדן מבט מנצח, אבל הוא עדיין לא נכנע. הוא "הגיע מדבלין כדי לחגוג בשיקגו", הדגיש. הבנות בתגובה, סיפרו על מסורת ה-"Boobs for beads" (חרוזיים תמורת דדיים בתרגום זוגי) הנהוגה בניו-אורלינס. דן השתכנע.

החוגגים על המרפסות מציעים: "חרוזיים תמורת דדיים"

את שש שעות הנסיעה לניו-אורלינס גמענו בלגימה כמעט. בבוקר חלפנו על פני גרייסלנד, אחוזתו של המלך שהפכה לתעשיית כספים משומנת, ואחר כך עצרנו רק בסניפי המזון המהיר הפזורים לאורך הכביש המהיר. החיים המהירים. בניו-אורלינס, התברר שאיננו היחידים שחשבו על הרעיון המבריק לבלות בה את החג. העיר היתה מוצפת במבקרים, ובקושי רב מצאנו מקום לישון. "רק במרדי-גרא צפוף יותר", התוודה בפנינו בעל האכסנייה. יממה לפני ראשית השנה החדשה המו רחובות הרובע הצרפתי אדם, ואומנים השתלטו על פיסות הקרקע הפנויות. "היי ילד לבן", קרא אקרובט מקומי לעבר מתנדב מן הקהל שהוא עמד לנתר מעליו. "תזהר על הראש שלך כן?, אני לא נזהרתי ותראה מה קרה לי", המשיך האקרובט, "הפכתי לשחור".

חנוכה אצל אובמה

בבוקר האחרון של 2010 פגשנו את בת-אל, מורה בבית ספר יהודי בעיר שהיתה הראשונה שדיברה איתנו על קתרינה. לדבריה של בת-אל, למרות שהרבה מהנזקים החזותיים תוקנו, השפעות הסופה מורגשות עדיין היטב, ותושבי העיר מונים את הזמן מאז התרחשותה.

למרות שהגיעה לעיר רק כמה חודשים לאחר מכן, סיפרה לנו בת-אל על הזווית האישית הקטנה שלה באסון: בית הכנסת של קהילת בית ישראל אליה היא משתייכת, נפגע קשות בסופה ואחד החפצים היחידים ששרדו, היה החנוכייה. כדי לסמל את התחדשות הקהילה, הוזמנה החנוכייה השורדת למלא את תפקידה בחג חנוכה האחרון בבית הלבן, ולחסות בצילו של רֵבּ-אובאמה. את ערב השנה החדשה, גילתה לנו בת-אל, היא תתחיל בארוחת שישי אצל רב הקהילה, אורי טופולוסקי, ואחר כך תצא לחגוג את השנה החדשה ברחובות.

כחמש שעות לפני כניסת השנה השישית למניין ניו-אורלינס, חצתה את הרחוב הראשי של הרובע "הלווית ג'ז" מסורתית. תזמורת כלי נשיפה צעדה בראשה ואחריה הידסו אנשי ה"קו השני", לבושים בהידור ומנופפים במטריות או ממחטות. ניו-אורלינס נקנתה על ידי ארה"ב באותה "רכישת לואיזיאנה", אך הצליחה לשמר מסורות קריאוליות המתובלות ברוח שהגיעה מאפריקה למה שהיה נמל העבדים הגדול ביותר בארה"ב. צעדות ה"קו השני", הנקראות על שם הצועדים אחרי הקו הראשון של התזמורת, הן אחת המסורות האלה, והן נהוגות באירועים שונים בהם גם לוויות. "תזמון די מחורבן למות בו", לא התאפקתי.

כשחלפה השיירה נשטפנו עם זרם האנשים, כשהחום והלחות מוחים את אחרוני סממני החורף האמריקני. על המרפסות הספרדיות מעלינו עמדו המונים ומחרוזות בידיהם. החוגגים, דרשו מעוברות האורח להפשיל חולצתן תמורת שרשרת. החוגגות, דרשו מאיתנו לנהוג בהתאם, וכבר בראשית הערב כרענו תחת נטל החרוזים. כשעה לפני חצות התמקמנו בקפה "דו-מונדה", כדי לצפות בזיקוקים כשטעמן המתוק של סופגניות ה"בנייה" הצרפתיות בפינו, לפחות עד לספירה לאחור.

סמטאות הרובע הצרפתי משמרות סגנונות בנייה ספרדיים דווקא

קפה "דו-מונדה", מגישים סופגניות צרפתיות מאז 1862

למחרת השכמנו לדרך. 14 שעות נהיגה, 930 מיילים, שלושה רמזורי תנועה וסניף אחד לטיגון עופות הפרידו בינינו לבין ארה"ב. כשיצא "במבי" לאקרנים ב-1942 ביקרו אותו ציידי ארה"ב בטענה שהוא מציג אותם כרשעים ומחבל ברוח הספורטיבית האמריקנית. נעים להיווכח שעתה הם רואים בו צידוק מדעי לצוד איילות.

• לכתבות ותמונות נוספות של יוסי יובל