בבא קמה לתחייה

הנסל, מלומד יהודי ופרופ' למתמטיקה באוניברסיטת רואן שבצרפת, מציג את גישתו היסודית של התלמוד בכל הסוגיות הרלוונטיות לימינו. בספרו הוא ממשיך את עבודתו של חותנו, עמנואל לוינס, שספריו ומחקריו עסקו בקריאות תלמודיות ("תשע קריאות תלמודיות" ו"קריאות תלמודיות חדשות"). השניים אגב, ניהלו מחקרים משותפים בתחום הפרשנות התלמודית.

"המצווה משחררת"

כמו לוינס, גם פרופ' הנסל מגשר בשפה ברורה על פני אלף שנים כיום אתמול, ונותן לקורא הזדמנות למפגש בלתי אמצעי עם אחד המקורות החשובים של העם היהודי, שבשל סרבולו, נמנעו רבים מההיכרות עמו.

את הבסיס להבנת התלמוד רואה הנסל בדאגה לזולת: "מטרת התורה היא לחולל שינוי בחיים האנושיים", הוא מסביר. "להביאם ממצב של

אנוכיות - למצב שבו הם מתנהלים על פי אידיאלים. לפיכך הגדירה התורה מסגרת מושגית ומערכת חוקים, שבתוכם כל ערך וכל משאת נפש אנושית ימצאו את מקומם. מסגרת זו נבנתה מסביב לציר המרכזי של המוסר - במובן של כיבוד האדם והדאגה לזולת. זה משתקף בבהירות בתשובתו של הלל הזקן, לנוכרי שרצה להתגייר בתנאי שהלל ילמדו את כל התורה על רגל אחת: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זאת כל התורה כולה".

מהעיקרון הזה מתחיל לימוד ארוך ומעמיק של 613 מצוות, ואם נבהלתם – הנסל מרגיע עם עיקרון "המצווה משחררת": "עול המצוות משחרר מעולים אחרים. כמו בכל מערכת חוקים, מצוות התורה מגבילות בהכרח את החופש הספונטני להתנהג כמו שמתחשק לנו.

"התלמוד לא מנסה לטאטא מתחת לשטיח את האופי המגביל של המצוות. הביטוי הנפוץ 'עול תורה' או 'עול מצוות', מורה על כך בבירור. אולם קבלת עול המצוות משחררת מעול אחר, כפי שנאמר בפרקי אבות: 'כל המקבל עליו עול תורה, מעבירים ממנו עול מלכות'. כלומר, יש פה קביעה שסמכות המדינה נעלמת כגורם בקביעת הרצון האישי. העם היהודי העדיף את עול המצוות על פני הסמכות הפוליטית. הוא בחר במערכת החוקים של התורה, שהיא הנותנת הכרה לסמכות המדינית. מכאן נובעת המסקנה שמעתה, כל ההחלטות יתבססו על מושגים שיתאימו לדרכה של התורה, וזה פותח פתח לעולמות אינסופיים. כך מתבטל השעבוד למערכת החוקים של המדינה".

לחזור למשפט העברי

אחד הגיבורים הראשיים בספרו של הנסל, הוא המשפט העברי. "זה בלתי נמנע שמדינת ישראל תחדש בעתיד את הקשר שלה עם המשפט העברי", אומר הנסל. "במאה ה-16 כתב המהר"ל מפראג שזה בלתי נמנע שגלות ישראל תיפסק יום אחד, לא בגלל סיבות דתיות או הבטחות תנ"כיות - אלא פשוט משום שמטבע הדברים, כל עם צריך להתאחד על אדמתו. בדומה לזה, המשפט העברי מהווה חלק עיקרי בתרבות היהודית. יותר ממחצית דפי התלמוד מוקדשים לו. אני משליך לכאן את הטיעון של המהר"ל, שהרי שלא יעלה על הדעת שהעם היהודי יישאר מנותק מאחד הצירים המרכזיים של המורשת התרבותית שלו".

הנסל מאמין כי העובדה שמדינת ישראל בחרה במערכת חוקים אחרת, פוגעת בשופטים ובאזרחים גם יחד: "יש תוצאות רבות לניתוק בין העם היהודי לבין המשפט שלו: מערכת החוקים של ישראל בנויה מחלקים זרים ושונים. אין לה אחידות, וזה מתחיל כבר בחלוקה לשתי מערכות משפט. זה אינו רק מקור לקשיים גדולים, אלא גם בפגיעה בערך ההחלטות המשפטיות. שלא לדבר על האטיות והסרבול, מה שמנוגד לגמרי עם מה שאפיין תמיד את מערכת המשפט היהודית: הקלות שבה כל אחד יכול היה לבקש צדק. המשפט העברי יושם בכל הקהילות היהודיות עד סוף המאה ה-18, ולא הפסיק להתאים את עצמו לצרכים החדשים שעלו עם הזמן".

היעלמותו של המשפט העברי מחיי היהודים יצר, לדעת הנסל, מושג חדש בחברה היהודית: דתיים וחילונים. על המושג הזה הוא מעיד כי היה מוותר בחפץ לב.

"עם היעלמות האוטונומיה המשפטית והאדמיניסטרטיבית, מצאה עצמה היהדות ממוזערת לתוך מימד פולחני דתי", אומר הנסל. "מושג 'העם היהודי' הפך לפחות בתיאוריה לחסר משמעות. בצרפת, למשל, נעשה היהודי ל'אזרח צרפתי בעל דת יהודית'. היישום של המשפט העברי, שהיה הגורם המאחד העיקרי של הקהילות היהודיות, נעלם. באופן טבעי, הקהילה נחלקה לשני מחנות: זה שרצה להמשיך בקיום החלק הפולחני של היהדות, וזה שלא. יותר מזה, במקרים מסוימים, כמו בהונגריה, החליטו אלה שהשתייכו למחנה הראשון - להיפרד מהאחרים מהפחד לאבד את עצמיותם".

חלוקה בלתי מוסרית

החלוקה לדתיים וחילונים עשתה עלייה לארץ, והשתרשה פה חזק. הנסל מצדו, רואה בה "שוהה בלתי חוקית" שיש לגרש, לפני שהנזק (שכבר גרמה) יגדל. "לחלוקה בין דתיים לחילונים יש שתי השפעות עיקריות", הוא מסביר. "הראשונה, היא חוסר ההבנה שיש לאלה הנקראים 'דתיים' - כלפי אלה הנקראים 'חילונים' ולהיפך, מה שיכול להביא לשנאה ממש. ההשפעה השנייה היא בזיהוי התורה עם מפלגות פוליטיות. דבר זה הוא לא רק אבסורד, אלא מביא לירידה בכיבוד התורה, שהרי התורה שייכת לכלל העם היהודי.

"יש בארץ גורמים מאחדים שאין בגלות: שפה, צבא ועוד. כל זה עשוי להקטין את הפירוד שיש בין דתיים לחילונים בחיי היומיום. הרב קוק הראה שהחלוקה בין 'חרדים' ו'חופשיים' היא חלוקה דמיונית, שאינה ידועה במסורת שלנו וטען 'שצריך להסיר שמות הבעלים האלה ממחננו'. מה שכן קיים, לדברי הרב קוק, הם צדיקים, בינוניים ורשעים - מאפיינים שיש להם מובן רק ביחס לפרטים, ולא לקבוצות".

מהספר עולה כי במהלך השנים איבד העם היהודי לא מעט מן הבחינה היהודית. אבל הנסל מבקש להקדים ולהסתכל על שלושת-רבעי הכוס

המלאה: "החזרנו את עצמאותנו כעם, ואת תחיית השפה העברית. האיחוד של העם על אדמתו יושלם, ככל הנראה, לפני סוף המאה הזאת. מעולם לא היו יותר מחקרים ופרסומים בנושאי יהדות, כמו שבזמננו אנו. מאות ספרים שנעלמו נמצאים על מדפי הספריות. גם גדל והולך מספר תלמידי הישיבות, שנתמעטו בצורה מחרידה בעקבות המלחמה.

"הנקודה הבעייתית, לדעתי, היא שאלת הצדק החברתי. הצדקה היא חובה ראשונה שנקבעה על ידי התורה לחברה היהודית. למרבה הצער, חובה זו 'התיישרה' אצלנו לגובה הסולידריות שמוצאים בחברות נוכריות. מה שצריך להחזיר לנו זה את הסולידריות, או ליתר דיוק - את האחווה היהודית".