פרס בראיון בקיץ: "סוניה היתה ונשארה אהבת חיי"
כשנכנס לבית הנשיא העדיפה סוניה פרס להישאר בתל-אביב, הרחק מאור הזרקורים מהתקשורת. בראיון נדיר, לפני ארבע שנים, היא סיפרה על שירותה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. "הבנתי שזו מלחמתו של העם היהודי, ואני חייבת לתת את חלקי"
סוניה פרס תמיד הסתתרה מאור הזרקורים. כשבעלה שמעון מונה לנשיא המדינה היא העדיפה להישאר בביתם בתל-אביב. אפילו לטקס ההשבעה היא לא הגיעה. היום (ה') הלכה סוניה פרס לעולמה והיא בת 87.
- עדכונים שוטפים גם בעמוד הפייסבוק של ynet
בראיון לאמירה לם, שפורסם בקיץ האחרון ב"ידיעות אחרונות", סיפר הנשיא פרס על החיים הרחק מרעייתו. "כן. לפעמים אני חש בדידות רבה. אני מנצל את השבת לקריאה." כשנשאל - אם סוניה חסרה לו, השיב: "כן. ריח הבית, מרק העוף שלה, הקומפוט שלה. החברה שלה חסרה לי. היא היתה אהבת חיי, ונשארה כזאת".
סוניה ושמעון פרס (צילום: צביקה טישלר)
על החלטתה של סוניה, לגור בנפרד, הוא אמר: "יחסי משפחה לא מתחילים במרק עוף. יש לנו ילדים, נכדים, נינים. כל תקופה בחיים שונה מהתקופה הקודמת. כשאתה בן 16 אתה שונה מאדם שהוא בן .87 למה לנו להסתיר את זה? 70 שנה חיינו יחד. מאוד חסר לי המפגש הזה הגדול של כל המשפחה. אני מאוד מכבד אותה ואת רצונותיה. אבל כמו שהיא יכולה לקבוע את סדר יומה, גם אני יכול לקבוע את סדר יומי. זה הגיע למצב שזה כבר לא התאים."
הנשיא פרס נשאל אז גם האם יש סיכוי שהשניים יחזרו. "תראי, ודאי שלא הייתי רוצה שתהיה היפרדות. אבל יותר חשוב לי לכבד את דעתה מאשר לנסות לשבש אותה. הייתי רוצה שהיא תהיה בדעתי, כמו שהיא היתה רוצה שאני אהיה בדעתה. היחסים בינינו מאוד יפים, מאוד עדינים. הילדים גדלו. עזבו את הקן. לכל אחד מהם יש משפחה. אנחנו יושבים כולנו במאור פנים ובשמחה, כל פעם אצל ילד אחר. יש שלוש משפחות, ככה שגם סוניה וגם אני לא נאלצים להיות יותר מדי לבד."
האחות שהפכה לנהגת משאית
סוניה פרס התרחקה מהתקשורת. עם זאת, לפני ארבע שנים היא העניקה ראיון נרחב, על תקופת שירותה בצבא הבריטי, לאילת נגב ב"ידיעות אחרונות". סוניה פרס היתה אחת מ־4,000 נשים ארץ ישראליות שהתנדבו לצבא הבריטי. בינואר 1942 נפתח המחזור הראשון.
סוניה ושמעון פרס בירח הדבש (צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")
"הבנתי שזו מלחמתו של העם היהודי, ואני חייבת לתת את חלקי", היא אמרה אז. "תמיד חלמתי להיות אחות בבית חולים, וביקשתי לשרת בתפקיד הזה. היינו אחיות סוג ב'. לא כל כך טיפלנו בחולים כמו שעשינו עבודות פיזיות קשות: דאגנו לניקיון וסידרנו מיטות וארוניות. לכל היותר הרשו לנו לתת זריקה או למדוד לחץ דם."
בסוף אוקטובר 1942, כשהתחולל הקרב באל־עלמיין, הובאו לבית החולים שבויים גרמנים פצועים, ופרס שימשה מתורגמנית בין פצועי האויב לאנשי הצוות הרפואי הבריטי, "כי הגרמנים לא ידעו אנגלית, והאנגלים לא ידעו גרמנית, ואילו אני ידעתי יידיש מהבית כך שאני והגרמנים הבנו זה את זה. כמובן שהיו לי רגשות מעורבים כלפיהם, אבל בדיוק כמו שרופאים נשבעים לטפל בכל אדם, ולא חשוב מיהו, חשתי שגם אני כאחות מחויבת לכך", היא סיפרה בראיון ל"ידיעות אחרונות".
לילה אחד הגיעה לבית החולים שיירה של חיילים אנגלים פצועים. האחות הבריטית התורנית התקשתה לעמוד בעומס לבדה וביקשה את עזרתה של פרס. השתיים עבדו במסירות כל הלילה, אך בבוקר הגיעה האחות הראשית והטיחה בפרס:
"לכי לנקות את הארוניות ואל תיגעי בחולים, ילידה ארורה." פרס התקשתה לספוג את העלבון. "נפגעתי מאוד מהביטוי המעליב," היא משחזרת, "ונתתי לה סטירה מצלצלת."
האחיות מארץ ישראל שהיו עדות לאירוע הריעו לה, מה שרק הגביר את זעמה של האחות הראשית והיא החליטה להגיש תלונה נגדה. פרס, מצדה, דרשה שגם האחות תועמד למשפט בגלל הערתה הגזענית ותבעה להיות נוכחת במשפטה. התקרית הסתיימה בסילוקה של פרס מבית החולים. "עבדתי שם כמעט שנה, ומאוד הצטערתי לעזוב," היא סיפרה. היא נשלחה לקורס נהיגת רכב כבד במחנה מינה שליד הפירמידות, ומכיוון שהתבלטה בחוש הטכני שלה, למדה לנהוג בכל כלי הרכב שהיו שם: משאית, אמבולנס, קומנדקר ואפילו טנק.
לפנייה לכתב/ת 
