כותבת בחשיכה
העיוורון מעולם לא היווה מכשול בפני אריאלה סביר. גם לא כשהתחתנה, ילדה שמונה ילדים וחזרה בתשובה. אחת הסופרות החרדיות המצליחות ביותר, מוציאה אוטוביוגרפיה שחושפת את כל האמת - כמעט, בלי המסיבות והשירות בצה"ל
סביר התעוורה בילדותה, התחתנה, חזרה בתשובה, ילדה שמונה ילדים, וכל הזמן הזה כתבה המון ספרים ושירים ("אבא תפוז", "ביצה עם הפתעה"), לצד קלטות, ספרי משחק וספרי הדרכה. "ליאורה", ספרה החדשה, הוא אוטוביוגרפיה שלה. פחות או יותר.
לא מספרת הכל
"ליאורה חיכתה זמן רב במגירה עד שהוצאתי אותה", מודה סביר. "האמת היא שתמיד רציתי לכתוב משהו שיתאים לכולם. חזרתי בתשובה, אבל לא זנחתי את חבריי החילונים, ורציתי לכתוב גם להם. כשהופעתי עם הספרים שלי בציבור החרדי בתחילת דרכי, הם מאוד שמחו. רכשתי קהל נאמן. אבל כאשר רציתי לספר את הסיפור שלי, ידעתי שלא אוכל לספר להם הכל על חיי. לא יכולתי לספר שהייתי
חיילת גאה, או על מסיבות של בנים ובנות, ולא על החברה המעורבת שחייתי בה.
"היתה לי דילמה בספר - מצד אחד, אף כותב לא אוהב שאוזקים את ידיו. לא רציתי להמציא, רציתי לספר על מציאות חיי, כי אני לא יודעת לספר על דברים אחרים. אבל מצד שני, הרגשתי שיש לי אחריות לקהל שלי, שהוא דתי-חרדי. בסוף לקחתי את סיפור חיי, על התובנות שבו, והוספתי לזה חלומות שהיו, וכך נוצרה ליאורה. יש בה אולי קצת יותר מדי ברוך ה', ובציורים יש ילדים עם ציציות וכיפות, אבל אני בטוחה שגם לחילונים לא יפריע שאין ניבולי פה. זה ספר שאפשר להתחבר אליו מכל רקע וגיל".
סביר נולדה וגדלה במושב אורות להורים יוצאי טורקיה, שהיו בארץ לעובדי אדמה. "הייתי ילדה קצת ביישנית", היא מספרת. "בשמונה השנים הראשונות לחיי ספגתי הרבה כישלונות. במשחקים תמימים בכדור תמיד הייתי זו שלא תופסת, וב'מחבואים' אמרו שאני רק 'דוגרת'. לא מצאתי את המקום שלי. ילדים צחקו עליי. הייתי ילדה לא מקובלת, ולמרבה האירוניה שם משפחתי היה מצליח.
"למרות הרצון הטוב, גם בבית ובכיתה הרגשתי שאני זו שלא מוצלחת. אז גיליתי את הקול הפנימי שלי. התחלתי לדבר איתו, לעשות דיאלוגים עם עצמי, וזה מוטיב בחיי שהכנסתי לספר".
"לא יכולתי ללמוד בלי עיניים"
בגיל שמונה, לאחר בדיקת ראייה שגרתית שנערכה לכלל התלמידים, אובחנה אצל התלמידה סביר לקות ראייה, והיא נשלחה בדחיפות לבדיקה. "הרופא גילה מיד שיש לי מחלה שסופה עיוורון", אומרת סביר. "לא ידעו מתי זה יקרה, אבל המצב לא נראה טוב. זו מחלה חשוכת מרפא. הציעו לשים אותי במוסד, ואת הדילמה הזו שההורים שלי התמודדו איתה לפי 40 שנה, הבאתי לספר. האם בגלל שאני עיוורת אני צריכה לצאת מהבית?"
סביר אומרת כי ליאורה היא לוחמת, ולכן לא הסכימה לעזוב את הבית. "יש לה זכות שיאפשרו לה לחיות כמו כולם, וזו לא בושה לקבל עזרה", היא מחדדת. "במציאות, הוריי התעקשו להשאיר אותי בבית ספר רגיל. אני לא יודעת אם זו הייתה החלטה טובה, שכן לא סיפקו לי שום טכנולוגיית עזר. ישבתי והקשבתי, אבל לא לימדו אותי כתב ברייל. הכיתה התנהלה כרגיל, ואני לא ראיתי מה שכולם ראו. התביישתי לשאול, ולא יכולתי ללמוד בלי עיניים".
אחרי הלימודים התנדבה סביר לחיל האוויר, ולאחר מאבק ארוך ועיקש הפכה לעיוורת הראשונה שגויסה לצה"ל - אך שלב משמעותי זה בחייה לא נכנס לספר.
"זו היתה דילמה נוראית", היא מודה. "סופרת אחרת אולי הייתה אומרת - מה איכפת לי? הרי זו האמת. אבל אני חושבת שלסופר יש אחריות חינוכית. אני מהווה דוגמה. מתקשרות אליי ילדות, ומספרות לי עד כמה הספרים שלי עוזרים להן, לכן אני מרגישה שאני לא יכולה לספר על דברים שלא מתאימים להן. לי יש בן אחד שלא עשה צבא, ובן אחר שעושה צבא, וגם בת בשירות לאומי. אני עצמי הייתי חיילת גאה, וזו היתה אחת התקופות הנפלאות בחיי, אבל אני לא יכולה להגיד זאת בקול רם. כתבתי את הספר בזהירות וברגש. יכול להיות שזה יותר מדי מהדרין, אבל אני בחרתי לרכך".
בלי פשרות
עם תום השירות הצבאי נרשמה סביר ללימודי מוזיקה בסמינר הקיבוצים. לאחר חמישה חודשים עזבה, ושבע שנים אחרי שבה לשם כמורה. "לא ידעתי תווים, ולא כתב ברייל", מסבירה סביר. "ניסיתי ללמוד משמיעה, אבל זה היה בלתי אפשרי. עזבתי, אבל נשארתי בעולם המוזיקה. התחלתי לעבוד כנגנית בגנים ובקייטנות, וכך הכרתי את קובי, בעלי. כשאמרתי לו שאני עיוורת, הוא לא האמין. לקח שנה וחצי עד שהקשר הפך אינטימי. אמרו לי שהוא שמן, אז בכלל לא רציתי לצאת איתו, ואז אמא שלי נכנסה לתמונה, ואמרה לי: מה את חושבת לעצמך שאת פוסלת אותו? אבל אני לא רציתי להתפשר בגלל העיוורון. בתחילת הקשר היייתי חשדנית, את קובי בדקתי לאט-לאט".
בסופו של דבר הולידה החשדנות סיפור אהבה שנמשך עד היום, ותחילתו באצבעות חתוכות וריח של שריפה בבית. "לפני החתונה לא ידעתי לעשות כלום, גם לא ביצה קשה. בכיתי וריחמתי על עצמי, אבל בעלי דרש ממני להאמין בעצמי. בסבלנות ואהבה הוא גרם לי לצמוח.
"כשנולד בני הראשון נשארתי איתו בבית, אבל אחרי שנה וחצי רציתי קריירה. הרגשתי שיש לי מה להציע, כי מאז לידתו כתבתי והלחנתי שירים. לימדתי ריתמיקה בגני ילדים, ובהמשך הדרכתי גננות. כשנולדה בתי השנייה אספנו את השירים, ופנינו להוצאה לאור. הם מאוד התלהבו והחתימו אותי על חוזה. הרגשתי
משפחת סביר נדדה בין מושב אורות, כפר סבא ואפילו תקופת ניסיון בקיבוץ, ואז החליט קובי שהוא רוצה לצפת. "לא רציתי לעבור לשם, עם כל המדרגות והסמטאות הצרות. צפת היא לא עיר שמתאימה לעיוורים", מבהירה סביר. "אני לא סובלת את המקום הזה, אבל היה חשוב לי לרצות את בעלי. ידעתי שזה לא לכל החיים. נשארנו שם 16 שנים, וילדתי שם שישה ילדים, אבל שנאתי את המקום. לפני ארבע וחצי שנים, במלחמת לבנון השנייה, עזבנו לקרני שומרון".
מהמורות בדרך התשובה
בצפת התחילו בני הזוג סביר את תהליך החזרה בתשובה. גם הפעם קובי התחיל, ואריאלה באה אחריו. "הבן שלנו חטף צהבת קשה בגיל חודשיים. דיברו איתנו על ניתוח והשתלה, והיה סימן שאלה אם הוא יחיה. נכנסתי לחרדות. הציעו לנו לנסות כל מיני דברים - להתפלל, להתקרב לדת. ניסינו הכל, והילד הבריא. פתאום תקף אותי פחד שאם לא אהיה דתייה, אז אקבל עונש. אחת הרבניות בצפת הוציאה אותי מזה. היא אמרה לי שהקב"ה הוא לא כזה.
"הילדים התחברו מיד לצד הרוחני. הם רצו להיות דתיים. אני הייתי האחרונה שהצטרפה לעניין. הייתי מוחה את הדמעות, ומנסה להשתלב".
בסופו של דבר, סביר השתלבה דרך השירים. "הילדים חזרו מבית הספר וסיפרו מה למדו. הם אמרו לי פסוקים כמו 'שמע בני מוסר אביך', ואני עשיתי מזה מוזיקה. ופתאום אהבתי את זה, וזה הביא שמחה הביתה. השירה הצילה אותי. לאט-לאט התחזקתי. עם חלק השלמתי, וחלק לא. היה לי קשה שאני לא יכולה לשיר בפני גברים, שלא אוכל להופיע בטלוויזיה. אבל מתוך ההשלמה נולד הדיסק הראשון לציבור החרדי שהיה הצלחה היסטרית".
עם השנים יצאה סביר ממה שהיא מגדירה "הבלבול", והיא מעידה על עצמה שבשלהי שנות ה-40 לחייה היא קורנת מאושר. "יש לי ברוך ה' במה להתפאר".
כשהיא נשאלת במה היא מתפארת יותר מכל, היא עונה בלא היסוס - בשמונת ילדיה. הבכור כבר בן 28, והצעיר בן 13. שני הגדולים כבר הוסיפו לה את התואר סבתא.
כותבת על הבן האוטיסט
את הספר הבא שתכתוב, תקדיש סביר לבנה חגי בן ה-16, הסובל מאוטיזם. "התחלתי את הספר כשהוא היה
בן 3, והוא כל הזמן נכתב. יש בו אמת צרופה. אני גאה להישען על משהו שהוא לא פרי דמיון. לחגי יש את המקום שלו, וביטחון גמור שאוהבים אותו. הוא לא קורא ולא כותב, אבל יש לו עיסוקים משלו והוא ילד נורא שמח".
סביר מספרת על הסיבה להתמהמהות עם הספר על חגי: "לא יכולתי לעשות את זה לפני שאני משחררת את הסיפור שלי. הייתי חייבת להוציא קודם את ליאורה, למרות כל ההתלבטויות".
לפנייה לכתב/ת 
