מה זה בדיוק 'מעשה כיעור' ומה תוצאותיו?
הבעל טוען שאשתו בגדה בו, אבל אין לו הוכחות ישירות לכך. האשה מכחישה. מתי יאמינו הדיינים לבעל? מהן ההוכחות העקיפות שעל הבעל להציג, כשאין בידיו ראיות ברורות, כדי לשכנע את בית-הדין הרבני שאשתו קיימה יחסים עם אחר?
בואו להגיב גם בפייסבוק של ynet יחסים
אם יש בידי הבעל הוכחות ברורות לבגידת האשה, אין כמובן בעיה לגבי מתן פסק דין לגירושים, הפוטר אותו ממזונות אשתו. אבל ברוב המקרים בלתי אפשרי להוכיח בגידה, וכל שהבעל יכול להציג בפני הדיינים הן ראיות נסיבתיות, שלדעתו מצביעות על כך שאשתו קיימה יחסי אישות עם אחר.
ראיות אלה הן לרוב עדויות חוקרים פרטיים, שהאשה היתה עם גבר אחר בחדר נעול בשעות הלילה. מעשה זה מוגדר בדין העברי כ"מעשה כיעור" ולא כבגידה. כדי שבית הדין יקבע בפסק דין שהתרחשה בגידה, יש צורך בשני עדי ראייה מהימנים שראו בעיניהם את המעשה. "מעשה כיעור" הן נסיבות, שמהן רשאים הדיינים להסיק - אף ללא עדות ישירה - שהיתה בגידה, כלומר קיום יחסי מין מלאים. כתוצאה מקביעה כזאת על-ידי בית הדין נאסר על האשה גם להינשא לאדם שאיתו קיימה יחסים. הלכה זאת ידועה בשם "אסורה לבעלה ולבועלה".
בדיקת פוליגרף העלתה שהאשה דוברת אמת
במקרה שנידון בפסק הדין הנ"ל זימן הבעל לדיון שני חוקרים, שהעידו כי אשתו לנה בדירתו של גבר זר. החוקרים גם הקרינו לדיינים סרט וידאו שבו רואים את האשה ואותו אדם מתנשקים ומתחבקים בעת בילוי בעיר. האשה הודתה כי אכן שהתה כל הלילה בדירה של האיש, אך עמדה על כך שהיא לנה בסלון ולא קיימה איתו יחסים. היא טענה שהגבר הזר "אינו שוחר נשים" והקשר ביניהם הוא קשר שלעבודה בלבד, שהבעל ידע עליו הרבה שנים.
האשה טענה עוד, כי גם לאחר שנודע לבעלה על כך שלנה בבית של האיש, המשיך הבעל לקיים איתה יחסי אישות. אלא שכעת, כשהוא מנהל יחסים עם אשה אחרת, הוא מעליל עליה עלילה חסרת שחר.
כדי להוכיח את חפותה הצהירה האשה שהיא מוכנה להיבדק במכונת אמת שלא קיימה יחסים עם גבר זר. בית הדין נעתר לאתגר ושלח את האשה לבדיקת פוליגרף, שתוצאותיה אימתו את גירסתה: מאז הנישואים לא קיימה יחסים עם גבר אחר.
"הדברים מראים שהיתה שם עבירה"
מה קובעת ההלכה בנסיבות כאלה, כשבעל מביא עדויות שאשתו שהתה לילה שלם בדירה של אדם אחר? הדיינים הביאו את דברי הרמב"ם בספרו "הלכות אישות", המהווים את הבסיס לדין בנושא זה. וכך כתב הפוסק הידוע:
"היו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר, שהדברים מראים שהיתה שם עבירה, אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות". הדגש הוא במילים: "הדברים מראים", כלומר אין הוכחה ישירה. הרמב"ם מביא דוגמאות לדבריו: מישהו נכנס לדירת האשה, ומיד לאחר שיצא נכנסו אנשים וראו את האשה "עומדת מעל המיטה והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה". דוגמה נוספת: האשה והגבר האחר "נכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות".
חכם הלכה אחר, המהבי"ט, הבהיר את דברי הרמב"ם: "נראה מתוך הדבר ההוא שקרוב לוודאי שהיתה שם עבירה". מילות המפתח הן "קרוב לוודאי", וההכרעה מסורה לשיקול דעתם של הדיינים: ירצו - יקלו. ירצו - יחמירו. בסיום רשימה זו נחזור להיבט הזה.
הדיין יצחק שמואל גמזו כתב בפסק הדין, שאם עדים ראו דרך החלון ש"לא היתה שם עבירה או שהאיש אינו יכול לקיים יחסי אישות" - אזי בית-הדין לא יקבע שנעשה מעשה כיעור. הדיין הזכיר את דברי הבעל, שאכן אשתו הכירה את האדם הזר שנים רבות וידוע לו שפעמים אחדות לנה בביתו ובכל זאת, לאחר שנודע לו על כך, הוא המשיך לקיים איתה יחסים אינטימיים.
מכאן הסיק הדיין כי הבעל האמין לגירסתה שאין לה יחסי אישות עם אותו איש. בשל כך אין הוא מאמין עכשיו לבעל בטענתו בפני כי אשתו בגדה בו. לכך צירף הדיין את טענת האשה שאותו גבר אינו נמשך לנשים.
הוא רוצה להתגרש לא בגלל הרומן שלה, אלא בגלל זה שלו
על הנסיבות הנ"ל הוסיף הדיין את תוצאות בדיקת הפוליגרף, שלפיה האשה דוברת אמת. "ואף שאין לסמוך על בדיקת פוליגרף", כתב, "מכל מקום כסניף בעלמא יש לצרף את בדיקת הפוליגרף". סניף בעלמא משמעו, שאי אפשר לחתוך את הדין רק על סמך בדיקת הפוליגרף, אבל ניתן לצרף את התוצאה לשאר הנסיבות אם רוצים להקל עם אשה ולא להחמיר איתה.
בתוך כך מובא בפסק הדין מקרה נפוץ: בעל מגיש תביעת גירושים וטוען שאשתו בגדה בו, אבל מוכח שהוא עצמו מנהל רומן עם אשה אחרת ובגלל זה הוא רוצה להתגרש. גם אם הדיינים ישתכנעו שהאשה אכן מנהלת קשר פסול בעיני ההלכה עם אחר - הם לא יפטרו את הבעל מכל חיוביו הכספיים כלפי אשתו, שכן הוא רוצה להתגרש לא בגלל הרומן שלה, אלא בגלל זה שלו.
"הכיעור" תלוי גם בתפישת היחסים בחברה החילונית
דיין נוסף, הרב מיכאל בלייכר, הסכים גם הוא בפסק הדין שאי אפשר לקבוע כי האשה בגדה, ולכן אין לחייב אותה להתגרש. הוא הזכיר את ההלכה "שאין אוסרים אשת איש על הייחוד ואפילו נסתרו על דעת ערווה". ב"ייחוד" הכוונה להימצאות בחדר שדלתו סגורה עם גבר אחר. מעשה זה מנוגד אמנם להלכה, אבל אין להסיק ממנו לבדו שבתוך החדר התקיימה קירבה אינטימית גופנית, אלא אם, כדברי אחד החכמים, "ניכר עצת זימה ביניהם".
מצב זה כן ייחשב למעשה כיעור, העשוי להוביל למסקנה מה באמת התחולל בחדר. ומה זאת "עצת זימה"? אין הגדרה למילים אלה, ומכלול הנסיבות הוא שעשוי להוביל את הדיינים לקבוע אם ההתייחדות בחדר היתה למטרת זימה או לפגישת ידידים או עסקים תמימה.
במקרה שבפניו כתב הדיין בלייכר, כי "אף שממבט ראשון נראה שיש כאן מעשה כיעור גם מכוח הנשיקות והחיבוקים בין האשה לאותו אדם, בצירוף השהייה בבית לבד בלילה, אבל לאחר התלבטות רבה אני נוטה לומר שבצירוף כל הנ"ל אי אפשר לקבוע באופן החלטי שזהו מעשה כיעור".
הדיין הוסיף שבהלכה נפסק כי חיבוק או נישוק, בצירוף נסיבות נוספות, עשויים להיחשב כמעשה כיעור, אבל "אני מסתפק אם זה מוגדר ככיעור ברור בחברה החילונית של היום. לכן קשה לי לקבוע שיש חיוב על האשה להתגרש".
דעת המיעוט: יש לאסור את האשה על בעלה
הדיין השלישי, הרב מאיר קאהן, היה בדעת מיעוט. הוא כתב על פי החומר שהוצג בדיון נראתה האשה מתחבקת ארוכות עם גבר רווק בחניון ציבורי, לאחר מכן נכנסו השניים לרכבה של האשה, נסעו לביתו של הגבר, וכעבור זמן לא רב יצאו מהבית ונצפו מתנשקים ומתחבקים. במקרה אחר ראו אותה מבלה עם גבר אחר בעיר, בשעה אחת בלילה נסעו לביתו של הגבר, ורק בבוקר יצאה האשה מהבית.
האשה, כאמור, הודתה שלנה בבית כשרק היא ובעל הדירה היו בה, אבל הבהירה שהחיבוקים שהתחבקה איתו לא היו אלא "חיבוקים של תמיכה".
הדיין הביא מקורות הלכתיים הקובעים, שגם אם מהמקרה שעליו מעידים חוקרים אי אפשר להסיק שהתקיימו יחסים אינטימיים, רשאים הדיינים להסיק מכך שבהזדמנות אחרת בגדה האשה בבעלה, ואולי תעשה זאת בעתיד, ולכן רשאי הבעל לגרש אותה.
אשר להתייחדות בדירת האיש הביא הדיין תשובה הלכתית המדברת על אשה איש ששהתה עם אדם אחר ב"מקום אופל, היינו שאין רגל בני אדם מצוי שם... ואין מציאות להעיד עליהם, רק שראו אותם יוצאים משם, וזה נחשב כמו סגרו במנעול". הכוונה היא לזוג שנמצא בחדר אבל ברור שהם לא נעלו את הדלת. במקרה כזה לא מניחים כי הזוג התקרב פיזית זה לזה, ולכן אין לאסור את האשה על בעלה. אבל לפי המקור ההלכתי הנ"ל, כאשר הזוג נמצא במקום "אופל" מבודד, ההלכה עשויה לראות בכך כעין הימצאות בחדר נעול.
הרב קאהן מגדיר מעשי כיעור "כדברים מכוערים ביותר, אשר בכוחם להוכיח בדרגת סבירות גבוהה כי האשה אכן זינתה באותה הזדמנות". הוא הסיק כי במקרה שבפניו "נעשו מעשי כיעור גם לפי הסטנדרטים המקובלים כיום על הציבור הרחב, וגם טענת האשה על בגידת הבעל – אף אם נניח שהיא נכונה – אינה פוטרת את האשה מתוצאות מעשי הכיעור".
פסק הדין, שהתבסס על דעת רוב הדיינים, קבע שאין לחייב את האשה לקבל גט, אבל כיון שהצדדים פרודים זמן רב ואין כל סיכוי לשלום בית, עליהם להתגרש והבעל פטור ממזונות אשתו.
המחלוקת בין רבנים מקלים למחמירים
פסק דין זה מביא לביטוי את שמתרחש כל העת בבתי-הדין הרבניים, כמו גם בציבור החרדי, בסוגיות שונות: המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, בין רבנים הנוטים להקל והופכים כל אבן כדי לא לפגוע בבני זוג, לבין רבנים ודיינים המתאמצים להחמיר גם אם בכך יפגעו במתדיינים, ובמיוחד בנשים.
הדיין הרב שלמה דיכובסקי ציטט בפסק דין אחד מדבריו של הרב אלישיב, הנחשב לגדול הפוסקים כיום, שכתב כי "אין סעיף בשולחן ערוך שאין בו מחלוקת, ובכל אופן בכל סעיף נפסקה הלכה - ולא תמיד לחומרא, אלא פעמים רבות לקולא". דיין אחר, הרב אליעזר שפירא, כתב באחד מפסקי דיניו: "אין חיוב לבית דין לחפש אחר הוכחות כדי לאסור אשה לבעלה".
בהלכה מצויות דעות רבות המצדדות בתפישה האנושית, הגורסת שיש להתייחס בזהירות ובחמלה למקרים מעין אלה שנידונו בפסק הדין הנ"ל. "בת ישראל בחזקת כשרות היא", נקבע בהלכה. כלומר, יש לראות כל אשה כנאמנה, אלא אם הבעל יוכיח ללא כל ספק את ההיפך. גם במקרה שאינו מקובל בעולם ההלכה - כגון התייחדות כל הלילה בדירה של אחר - יש לדון את האשה לכף זכות אם היא טוענת שלא התרחש דבר בינה לאותו אדם, ובמקרי ספק - תידחה תביעת הבעל נגדה.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על בגידה
