מסע אל החיים היהודיים שהיו
סבתו של אהרן רזאל ואחותה שרדו את השואה - ומסע חייהן מתועד בסרט "מאין יבוא עזרי". צביקה נבו, דור שני לניצולים, ליווה אותן עם מצלמה ומטען אישי משלו: "בבירקנאו שאלתי את עצמי אם ברגעים האחרונים קרוביי עדיין האמינו באלוהים"
האחיות פאני רוזלאר ובטי מאיר כבר חצו את ה-90, אך זה לא מנע מהן לחזור למחוזות ילדותן שנגדעה באיבה, יום אחד בשנת 1933. עשרה ימים ארך המסע החודר (ולעתים אף פוצע) בגרמניה ובהולנד, ובמהלכו שחזרו השתיים את חייהן לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה, תוך ביקור בתחנות המרכזיות של חייהן.
פאני ובטי, ילידות גרמניה, נטלו חלק בפרויקט תיעוד של "יד ושם" בשיתוף עם האוניברסיטה העברית – סדרת סרטי עדות המספרים את סיפור חייהם של ניצולים. ביום שני הקרוב יוקרן הסרט "מאין יבוא עזרי", המתעד את סיפור חייהן, בהקרנה חגיגית (ופרטית) באודיטוריום "יד ושם", בהשתתפות בני משפחותיהן שיצפו בו לראשונה. בערב יופיעו האחים אהרן ויונתן רזאל ובן-דודם ניצן-חן רזאל – נכדיה של פאני רוזלאר.
"מאז שנולדתי שמעתי את הסיפורים על מה שעבר על סבא וסבתא בשואה", מספר אהרן רזאל. "סבתא היתה מדבר ומספרת. במשך שנתיים היא הסתתרה בחווה של חסידי אומות העולם בהולנד שסיכנו את חייהם ואת ילדיהם. היא היתה כלואה בבית, בלי בעלה ובלי בנה התינוק.
"סבי, מרק רוזלאר ז"ל, היה גיבור של ממש. לאחר שנתפס ונשלח ברכבת, הוא החליט שברגע שהרכבת תאט – הוא יקפוץ. הוא אכן קפץ וכמוהו גם אחרים שחלקם נורו למוות, אבל הוא הצליח להגיע בשלום למחבוא של סבתא והסתתר עימה משך המלחמה. תמיד אמרתי לסבא – אני מרגיש ששם קפצתי איתך. זה היה ממש נס".
חוזרים עם העדים לעברם
את מסען של האחיות פאני ובטי ליווה צביקה נבו, צלם, דור שני - ועורך הפרויקט "עדים וחינוך" של בית הספר המרכזי להוראת השואה"אנחנו לא מצלמים את העדים בסלון הנוח שלהם", מסביר נבו, "אלא לוקחים אותם לעיירות שבהן גרו, והם חוזרים לבית ילדותם, לבתי הספר ורואים לראשונה את העיירות ריקות מיהודים. הם מספרים על החיים היהודיים שהיו".
הסרטים בנויים משלושה חלקים: לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה - עם העלייה לארץ ישראל, מתוך מטרה לתעד את הניצולים ביום בו הסרטים יהיו העדים היחידים. נבו מספר כי כל סרט צולם במדינה אחרת, וכך תועדו ניצולים מיוון, הונגריה, פולין, אוקראינה, בלרוס, גרמניה והולנד.
שנתיים ארכה העבודה על הסרט. רוזלאר ומאיר נבחרו בשל היותן אחיות. "היה כאן ייחוד בהתמקדות בשתי ניצולות", אומר נבו. "והיה כאן מימד מעניין של האחות הדומיננטית וזו שפחות. גם במסע היה ביניהן מן סוג של מתח, ובסופו הן חזרו להיות חברות כמו שהיו בצעירותן".
שוב בכיתה
באחד הקטעים בסרט חוזרות רוזלאר ומאיר לראשונה לבית הספר "בטינה" שממנו סולקו עם עליית הנאצים לשלטון. מוקפת בתלמידות גרמניות, מספרת רוזלאר שמחצית מן התלמידות בכיתתה היו יהודיות. בחורף 1933 יצאה סידרה של הגבלות קשות על יהודי גרמניה, ועל האחיות נאסרה הכניסה לבית הספר."לא יכולתי להאמין בזה", מספרת רוזלאר. "למחרת בבוקר לקחתי את התיק, ורציתי לחזור לבית הספר. אמא צעקה: 'אסור לך! אי אפשר', אך אני רצתי למטה - ואמא אחרי. היא לא יכלה לרוץ כמוני, וכך ברחתי לבית הספר. בפרוזדור הזה ממש עמד המחנך שלנו, שהערצנו מאוד-מאוד. הוא היה גם מורה טוב לגרמנית ולהיסטוריה. כשהתקרבתי ראיתי על הז'אקט שלו צלב קרס, ולא רציתי להאמין בזה. הוא ראה אותי - נתן לי פליק, ואמר לי: 'בשבילך, חזירה יהודייה, אין כאן מקום'. עזבתי את בית הספר בבכי, ובאתי הביתה בבכי, והבנתי שכאן אין בשבילי מקום".
בעקבות האירוע הזה החליט אביהן של פאני ובטי לעקור עם המשפחה להולנד, אך המלחמה השיגה אותם כשפאני כבר נשואה והרה ללדת. את התינוק שנולד – אביו של הזמר ניצן-חן רזאל – היא נאלצה למסור למשפחה שזכתה אף היא, לימים, לתואר חסידי אומות העולם.
אחותה נשלחה עם האם למחנות ריכוז והשמדה, בהם גם ברגן בלזן, ובזכות תושייתה ניצלה ואף הצילה את אמה כשעבדה כאחות. "עד היום בטי אומרת שהיא לא יודעת מה היה יותר קשה: להיות במחנה ריכוז או להסתתר בבית כשנתיים בלי יכול לזוז", אומר נבו.
חיבור אישי לפרויקט
ליווי הפרויקט היה עבור צביקה נבו (39) הרבה מעבר לעבודה נטו. הוא עצמו דור שני – בן לניצולי שואה. "בכיתה ו' המורה שאלה למי יש הורים ניצולי שואה, ואני לא הצבעתי. אולי מסוג של בושה", הוא מספר. "אבא שלי בא ממשפחה של חסידי סאטמר, והוא היחיד שנשאר מתוך עשר נפשות. הוא מעולם לא דיבר על מה שעבר עליו.
"מבחינתי, היה בעבודה הזו סוג של חיבור והבנה לעניין מהפאן האישי. השיא היה כשצלמנו באושוויץ בירנקאו, שם נרצחה משפחתו של אבי. התעטפתי בטלית והנחתי תפילין, ופתאום היתה לי איזו הבנה לאחר עשרות הפעמים שהייתי שם. הרגשתי סוג של הודאה לצד אכזבה. מבחינה אמונית היתה לי בעיה אישית, כי יש הבנה שכל המשפחות שנספו שם קיימו אורח חיים דתי. כשהייתי שם שאלתי את עצמי אם ברגעיהם האחרונים הם עדיין האמינו – או שהתאכזבו ושאלו שאלות.
"אבי שבא ממשפחה חרדית רבנית חובש היום כיפה סרוגה. כשאני שואל אותו למה לא המשכת להיות חסיד סאטמר, הוא אומר: 'בגלל השואה'. הוא לא מדבר הרבה, ואני מנסה להבין האם דרך החיים שלו היא מתוך כעס על ה' – או מעין פשרה. כשאנחנו נוסעים במאה שערים עיניו בורקות. הוא חוזר אל המקרות שחי בהם".
נבו מספר כי חשב לתעד את אביו במסגרת הפרויקט, אלא שהוא לקה בדום לב. "הוא אמנם יצא מזה לגמרי, ועד היום הוא עוד חולם על זה - אבל לדעתי הוא פספס את זה", אומר צביקה. "שנים הוא לא רצה לדבר, והיום הוא מספר סיפור כל פעם שאני משוחח איתו. פתאום הוא מוציא כל מה שלא הוציא מעולם".
הרזאלים סוגרים מעגל
הניצולים שהסכימו באומץ להצטרף לפרויקט, עברו חוויות לא קלות במהלך המסע, מספר נבו. "חלקם נשברו שם, אבל הם רצו למלא את הבקשות האחרונות של ההורים – לספר מה שהיה... יש בבירקנאו מקומות שרק צלמים יכולים להיכנס אליהם. למשל, המטבח של אושוויץ בירקנאו. רואים שם סירים, והכל קפוא. יש שם עוד ריח באוויר. ממש נוגעים בהיסטוריה.
נבו המתגורר ביישוב המעורב אשחר, מגדיר עצמו כאדם "מעורב", "שומר שבת וימי חול", המתמודד עדיין עם האמונה. "מבחינתי, השיאים בפרויקט היו לשמוע את הסיפורים של אלה שעברו הכל - ועדיין הם מאמינים. אני מרגיש שליחות למרות שההפקות היו מאד קשות, והתנאים גם הם לא היו קלים. רק כשנחתים בארץ מבנים את ערך המדינה שלנו".
הסרט "מאין יבוא עזרי" מסתיים, בהתאם, בירושלים – בה מתגוררות היום האחיות וחלק ניכר מצאצאיהן. בסופו הן מוקפות בנכדים ובנינים, סוגרות מעגל.
"עוד לא ראינו את הסרט", אומר אהרן רזאל. "אבל בשנים האחרונות התחלתי להופיע עם סבתא שלי בבית העדות בניר גלים. סבתא מספרת את סיפורה, ואני מלווה אותה בשירים. מרגש מאוד לראות כיצד הצעירים מתחברים לזה. אין כמו עדות ממקור ראשון, וזה מבחינתי גם זכות גדולה".
לפנייה לכתב/ת 
