הזנחתי את מערכת היחסים שלי עם עצמי
כל מה שהייתי צריכה זה להיות בסיטואציה שממש לא עושה לי טוב, ואז להבין שזו אני ששמתי אותי בסיטואציה מסוג זה. ניסיתי לפשפש בזכרוני, מתי פעם אחרונה כתבתי, או אפילו סתם עשיתי משהו שעושה לי טוב, והתקשיתי להיזכר
אחרי שאתה מגיע למצב בו נוח לך עם עצמך, אתה עלול ללקות לפעמים ללקות בחטא הגאווה ולחשוב שעכשיו מותר לך לנוח על זרי הדפנה. ”הגעתי לשלוות נפש, אני מואר. מכאן החיים יהיו נוחים”. כמו הבחורה שהצליחה, לאחר מאבקים רבים, להשיל את הקילוגרמים שהעיקו עליה ועכשיו היא חושבת שמותר לה לחזור להרגלים רעים כגון אכילה ממושכת של אוכל זבל מול הטלוויזיה.
הישגים יש לשמר בכל התחומים, גם כשמדובר בהישגים רוחניים. לאחר מסע רוחני ארוך למדי שעברתי בשנה האחרונה, פיתחתי יחסי חברות אדוקים עם עצמי, יחסים שלוו בהכרת תודה, תחושת שפע כמו זו שכותבים עליה בספרים ואופטימיות ברמה כה גבוהה, שברחבי תל אביב תאובחן כמחלת נפש.
אני זוכרת את עצמי אחרי שחזרתי מהטיול, צועדת ברחובות וחושבת: כמה פשוטים הם החיים, ואיך כולם סביבי מסבכים הכל ומתפשרים. “לי זה לא יקרה” הצהרתי,”לא כשאני יודעת אחרת”. הצהרה זו לא היתה נאיבית, היא אפילו מציאותית, ולאחר חודשיים בארץ אני עדיין עומדת מאחוריה.
הנאיביות שלי היתה לחשוב שאני כבר לא נמצאת בקבוצת הסיכון. למרות השנה שעברתי, אותו אדם שהייתי לפני כן, ורוב הסובבים אותי עדיין לוקחים חלק באותו מרוץ חיים בלתי נלאה. כעבור רגעים ספורים בהם הורדתי את היד מהדופק, נלכדתי ברשת התוהו ובוהו, החברות התרופפה, והיחסים שלי עם עצמי התכווצו ל"שלום שלום".
זה התחיל בדפדוף בדפי הפייסבוק של חבריי השונים, שהוביל לדפים של חבריהם. בזמן חזרתי לצריכה יומית של פייסבוק סדר יומי התמלא רק בפגישות עם אנשים שונים והליכה למפגשים חברתיים. לשאלתכם, טרם חיפשתי עבודה. חשבתי שאתן לעצמי זמן להתרגל לארץ, אקח את זה בקלות.
אני תומכת בגישה זו, אם אדם יכול להרשות אותה לעצמו, אבל חשוב להכיר את הסיכונים הכרוכים בה. בהתחלה לא שמתי לב. הרגשתי שהכל בשליטה, ואני בסדר. ואז, לאט לאט הרגשתי איך המחשבות שלי משתנות, סדר העדיפויות מתבלגן וספקות עצמיים צפים.
הבנתי שאני תלויה במחמאות מאחרים
התחלתי, או יותר נכון חזרתי, להתעצבן בלי סיבה, לשמוח מהערה שקיבלתי מעוברי אורח ולהתקשות לבחור לאיזה כיוון ברצוני ללכת. חזרתי לאכול דברים שלא עושים לי טוב, להגיד דברים רק כדי להיות מצחיקה או מעניינת, להעיר הערות ציניות ועוקצניות, ולרכל כדי שיהיה על מה לדבר ולמלא את הריק.
כשנסעתי לבד באוטו, במקום לשמוח על הזמן שיש לי עם עצמי חשבתי איך למלא אותו במשהו יעיל. מצאתי את עצמי מתקשרת למישהו כשאני לא באמת רוצה לדבר. אני זוכרת מתי זה היכה בי לראשונה, שהתרחקתי ממני, וחזרתי להיות זו שאני כבר לא רוצה להיות.
הייתי במועדון תל אביבי, שם פגשתי במקרה כמה חברים שעבדו איתי במכירות. הבעיה עם אנשי מכירות, היא שלעיתים הם לא שמים לב ובטעות מוכרים את עצמם. וכך קרה. הם שאלו אותי את שאלות החולין ששואלים כשנתקלים במישהו ברחוב, ושמתי לב איך אני צובעת את תשובותיי, כדי לשכנע אותם שהשווי שלי גבוה מהרגיל. כאילו הייתי מניה שנסחרת בבורסה.
סוכן המכירות הממולח ששוכן בי עדיין יודע את העבודה, גם אם אעשה ויפאסנה שנה רצוף. באותה יציאה,פתאום שמתי לב כמה אני שואבת הנאה וסיפוק ממחמאות האנשים, ואיך המשפטים שנאמרו לי חזרו להדהד בראשי שוב ושוב.
הבחנתי שבלי לשים לב אני מחפשת דרכים נוספות לגרום לאותן מחמאות להיאמר בצורה מסוימת, חושבת על מניפולציות. אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני אומרת שיש פסול מלשמוח על קבלת מחמאה. רק צריך לקחת בחשבון, שאם אדם שואב הנאה וסיפוק ממנה, הדין החל עליו הוא להיעלב בצורה צורמת מעלבון.
עם האנרגיות שבזבזתי אפשר לבנות בית ספר
כל עוד אתה מייחס חשיבות רבה למה שהסובבים אותך אומרים, זכור כי שיש שני צדדים למטבע. הבנתי, שם במועדון, שחזרתי. שאני מכורה. לרגע ראיתי את עצמי מהצד ושמתי לב לכל התסמינים של החזרה לסם. נזכרתי שלקח לי שעה להתלבש, איך בחנתי את עצמי מכל זווית חושבת מה ייראה הכי טוב.
בכל זאת חשבתי, מסרבת להודות שנפלתי, אולי מבפנים אני מרגישה אחרת? שאלתי את עצמי איך אני מרגישה. פעם לשאלה כזאת היתה תשובה מיידית, אבל עכשיו שמתי לב שאין עונה ואין שומע. איפה את? שאלתי לעברי, ולעצמי לא היתה תשובה. אוי לא. בום. שקט במועדון. יכול להיות שבגדתי בעצמי? ייתכן שנפלתי גם אני?
ניסיתי לפשפש בזכרוני, מתי פעם אחרונה כתבתי, או אפילו סתם עשיתי משהו שעושה לי טוב, והתקשיתי להיזכר. התחלתי להילחץ, אני לא מאמינה שעשיתי את זה. איך עצמי תקבל אותי בחזרה, איך ויתרתי על מערכת היחסים הזאת? שמתי לב פתאום כמה ביקורתית נהייתי בשבועות האחרונים, איך חזרתי לשפוט אנשים, לפתח ציפיות מהם ולבוא בהאשמות.
קלטתי שהבלבול מציף אותי, ושאני זורקת המון אנרגיה לפח. עכשיו ברור למה להרבה אנשים כל כך קשה לחיות פה. הבלבול רק מחפש פתח להיכנס דרכו, להציף אותנו בספקות עצמיים, מבוכה ורגשי נחיתות. אני בתוהו ובוהו שלפני שבועות ספורים לעגתי לו, ועכשיו הבדיחה על חשבוני. אני מפחדת.
הסתובבתי כמה ימים עם רגשות אשם על כך שאיבדתי את אהבתי העצמית, הדבר החשוב לי מכל. אך תוך כדי האבל, הרגשתי שעוד מוקדם לוותר. לא יכול להיות שגזר דיני הוא להיות עלה נידף ברוח, נתונה לחסדיהם ולמורת רוחם של הסובבים אותי. לא יכול להיות שאני אמורה למשוך עכשיו שנים בחיפוש אחר חיזוקים מהסביבה ורצון ללכת בתלם רק מפחד להיכשל. לא יכול להיות.
עד שיום אחד החלטתי, לא עוד. אני הולכת לבקש את ידה של עצמי בחזרה. האנרגיה שהשקעתי בחיי על חשיבה מה אחרים חושבים מספיקה כדי לבנות בתי חולים, או לפחות בתי ספר. ובתור אדם הסולד מבזבוז, אני הולכת לעשות אקט של ניקיון וניתוב האנרגיה לכיוונים אחרים. אני מסרבת להמשיך להאכיל את הפחדים האלה.
אני פנויה לגמרי, ובכל זאת לא מוצאת זמן לעצמי
לאחר שהחלטתי לבחור בעצמי, תהיתי מה הלאה. אני בתל אביב, לא בהודו, אז איך אתחדש עכשיו? ניסיתי כל מיני דברים שלא צלחו. למשל, קבעתי יום אחד בו לא יצאתי מהבית, כיביתי את הפלאפון והמחשב ורק כתבתי. זה היה נפלא, אבל זמני. איך שחזרתי החוצה שב הבלבול הציף אותי. אחר כך נסעתי עם חברים לטייל. גם זה היה כיף, אבל לא עזר, כי ההנאה היתה רגעית, והכיף הונח על שכבות של בלבול שוב.
שום דבר לא הספיק לי. רציתי לאכול, לקבל חיבוקים, רציתי לרצות. אחרי שראיתי שההנאה לא תבוא מבחוץ, הבנתי שעליי לצאת לשתיקה. אין לי זמן לויפאסנה, ותל אביב רועשת להחריד, אז חשבתי איך אצור שתיקה לעצמי. ניסיתי לשכנע ידיד להצטרף אליי לחיק הטבע לשתוק לכמה ימים, אבל זה לא התאים לו.
החלטתי לקום ולנסוע. לחזור למרכז שבי ולהתחייב לתחזק אותו. נזכרתי שידיד סיפר לי שבוינגייט משכירים חדרים בזול יחסית. מה רע? זה על הים, יש שם בריכה, ג’קוזי, סביר להניח שאין טלוויזיה, והמון פרטיות. ארזתי תיק, הכנתי אוכל ונסעתי. כל מה שהייתי צריכה כדי לחזור למוטב זה להבין שאני נוסעת.
פעם בחודש לקחת שלושה ימים להתחדש, למעני
הדרך לשם לבדה החלה לנסוך בי תחושת שלווה ואושר פנימי, של אחת שיודעת שהיא חזרה לאהוב ליבה. אם אני לי, יש לי הכל. אני תמיד שומרת על עצמי, וכל הדברים שיקרו להם מסביב, קשים ומצערים ככל שיהיו, אני יודעת שיש לי פרטנר להתמודד איתו, מישהו שלעולם לא יעזוב אותי, ואנחנו נעבור את זה יחד.
קראתי, כתבתי, אכלתי, הייתי בים, ראיתי שקיעה וזריחה. הבטחתי לעצמי שלא משנה מה, פעם בחודש יש לי שלושה ימים כאלו להתחדש למעני. ועכשיו אני חזרה בתל אביב, ומערכות היחסים שלי חזרו להיות זורמות, ללא ציפיות,עם המון אהבה וכיף.
העולם מציב בפנינו קשיים ואתגרים, ואם נוותר על מערכת היחסים עם עצמנו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו כעלה נידף ברוח מול אותן התמודדויות. הדברים מאבדים פרופורציה ומקבלים נפח של דרמה אליה אנחנו מכורים. אז אנחנו נתונים למורת רוחם של הסובבים אותנו, כפופים לרצונם של אלו שכן יודעים מה הם רוצים לעשות.
כשמערכת היחסים עם עצמנו רופפת, כך גם רופף כל הקשר שלנו למציאות. כשזנחתי את עצמי, ראיתי כמה מהר הפכתי להיות סמרטוט שכולם יכלו לעשות בו מה שהם רצו. מידי פעם הייתי מרימה את הראש, משמיעה איזו צעקת התמרדות של אסיר, מוציאה עצבים על איזה חף מפשע שהיה לידי, מקבלת בראש, מבקשת סליחה וחוזרת לכלוב שלי.
הכלוב שלי הכיל מחשב, פלאפון, טלוויזיה ושלל צעצועים נוספים כך שלא היו לי הרבה תלונות, עד שזה היכה בי: החיים כל כך קשים כשאנחנו רחוקים מעצמנו ועסוקים בשיפוט. לא ייאמן כמה פשוט יכול להיות כאן אם רק ניקח נשימה ואחריות, נבדוק מה אנחנו באמת רוצים ומה עלינו לעשות כדי להגשים את הרצונות שלנו.
החברים של נטאשה שרו: “שיר אהבה. שיר אהבה גדול. שיר אהבה על אהבה גדולה. האהבה הגדולה מכולן. האהבה לעצמנו”. הגיע הזמן שנטפח את מערכת היחסים החשובה מכולן, מערכת היחסים עם עצמנו. בדומה לכל מערכות היחסים, זוהי עבודה יומיומית, ששווה כל רגע.
לפנייה לכתב/ת 
