השלום הוא אינטרס מצרי
השלום עם ישראל, וכן החזרת היציבות במצרים הם אינטרס עליון של העם המצרי ושל מי שיהיה שליט מצרים לאחר מובארק. למה? בגלל הכלכלה
את הטעויות הכבדות ביותר באזור ביצע המערב כבר בשנות העשרים - וכעת אובמה הטירון חוזר עליהן שוב. באזור הזה אין חברים - יש אינטרסים. האינטרס של העם המצרי הוא שלום עם ישראל.
האבק עדיין לא שקע, אבל מסקנות ראשוניות ניתן להסיק: באזור שלנו אין ערך נצחי
לידידות, אין מחויבות ליחסים, ולמרות שאין גם ערך ל"הסכמים חתומים" עם פרטנרים - לא צריך להיות מודאגים: השלום עם מצרים יחזיק מעמד.
השלום עם ישראל, וכן החזרת היציבות במצרים הם אינטרס עליון של העם המצרי ושל מי שיהיה שליט מצרים לאחר מובארק. בדמדומי השלטון הנוכחי צריך לזכור שרק הפירמידות החזיקו מעמד אלפי שנים וייתכן שמצרים תעבור עוד זעזועי משנה והחלפות שלטון רבות בשנים הקרובות, אולם הגורם שישפיע יותר מכל הוא הכלכלה.
במצרים נולדים מדי כתשעה חודשים מיליון תינוקות. שליש מהיצוא המצרי הוא בשירותי תיירות, שמתרסקים כעת לאפס. 10% נוספים הם יצוא לארה"ב, שרובו בנוי על בסיס ההסכמי סחר חופשי דרך ישראל. הצורך בכ-40% אלו מבטיחים שמי שלא ישלוט במצרים לא יפר את הסכם השלום עם ישראל.
מאירועי הימים האחרונים ניתן ללמוד עד כמה רב כוחה של ישראל באזורינו. ראשית כלפי ארה"ב: לוושינגטון יש אינטרסים גדולים באזור. החלומות על פיתוח אנרגיה אלטרנטיבית - יקחו עשרות שנים להתממש. הנפט חיוני לתעשיית הפלסטיקה העולמית וכמובן להנעת מכוניות, ולכן הוא ימשיך להיות מבוקש גם כאשר כל קוראי מאמר זה יזכירו לנכדיהם שפעם חיפשו לו תחליף. בכל השינויים שיעברו על המזרח התיכון - יש רק מדינה אחת בלבד שעליה יכולה ארצות הברית להישען בגלל זהות אינטרסים ושותפות ערכים: זו מדינת ישראל. ראוי שגם האירופים יזכרו זאת כשהם מטיפים לנו מדי יום.
אנחנו לא האשמים בבעיות
הטעויות שעשו האירופים בשנות ה-20 של המאה הקודמת ממשיכות ליצר חוסר יציבות באזורנו. תנועתו של חסאן אל בנא - האחים המוסלמים, כמו גם האידיאולוגיה הרצחנית של המופתי חוסייני קמו באותן שנים. הטעויות החלו כשהאירופים מתחו קווים במפה וחילקו "מדינות" למלכים, שהם עצמם המליכו. עד היום אנו מתמודדים עם תוצר מלאכותי של תקופה זו: "סעודיה" "עיראק" ובפרט ירדן - "הממלכה האשמית" הוקמה כשהבריטים הביאו שליט זר (מחיגאז') לשלוט על אדמה שהובטחה על ידם רק שנים מספר קודם לכן - לעם היהודי.
כוחנו גם גדול כלפי מצרים. לא צריך לפחד. טקסי הזובור שהיה הנשיא מובארק מעביר כל מנהיג ישראלי שרץ אליו להתחנף וכן תופעת הפואדיזם יעברו מן העולם. אולם ה"מובארקיזם" לא היה מוגבל רק למצרים: מנהיגי ישראל נוטים לחשוב במונחים של "קירבה", "חברים", "אמון", "יחסים אישים" "ידיד ישראל" - טעות. הביטו באובמה: הוא פועל רק בגלל אינטרסים. ברגע שמובארק אינו נחוץ לו יותר - נזרקה ידידות של 30 שנה בין ממשל ארה"ב לפרעה שצמח מהדלתא.
לרוץ אחרי הפרטנר
במקום לחפש בחדרי חדרים "פרטנרים" לשלום (ואז לרוץ לספר לחברה מה איזה "אבו" אמר במלון) ראוי שנבין שאין ערך למסמכי שלום הנחתמים בידי מנהיגים ברי חלוף. אך מנגד, יש ערך רב לכוחנו הכלכלי וליכולתנו להפעיל לחץ על מדינות – ובפרט על הרשות הפלסטינית התלויה בנו כלכלית לחלוטין.
יש להחליף את כל חיפושי הפרטנר, את המחוות שבהן אנו מוותרים כדי ל"לחזק את המתונים", במדיניות שבה ישראל מתנתקת מהרשות הפלסטינית, ממצרים, מהאו"ם או מכל מי שאינו מעונין ביחסים
איתנו - עד אשר יבין הצד השני שהוא צריך אותנו. לנו יש אינטרס לשמר את היציבות - שלנו ושל האזור - אבל הגיע הזמן שנפסיק לעשות זאת בחינם ותוך התרפסות ופחד. לישראל כח צבאי, ומעבר לכך כח כלכלי רב - והיא תעניק שימוש בו רק למי שיקפיד לתמוך באינטרסים שלה - זהו גם האינטרס של הצד השני.
הלקח החשוב ביותר ממצרים הוא שתהליכים בעולם הערבי קורים בלי קשר לשאלה עד כמה אנחנו "חיזקנו" שליט זה או אחר. התרפסות של שנים כלפי מובארק לא עזרה לא לו ולא לנו.
ראשית יש לדאוג לאינטרסים שלנו בגבול עם מצרים וכלפי רצועת עזה - מבלי לשאול את עצמנו: כיצד זה ישפיע על שלטון מובארק? אין כבר "שלטון מובארק" ובעוד 5 שנים אולי לא יהיה "אבו-מאזן" או "פאיד" או "עבדאללה". רק הפירמידות ישארו לנצח.
אבי טרנגו, עיתונאי
לפנייה לכתב/ת 
