למצרים נמאס להשתכר דולרים בודדים
כמעט מחצית מהמצרים חיים מהכנסה של 2 דולר ליום ופחות, ורבים חיים בבתי קברות או בצריפים רעועים על גגות הבתים. גיל הנישואים הממוצע בעלייה כי הגברים לא יכולים לכלכל את נשותיהם לעתיד. הייאוש הביא גם להתאבדויות
מאחורי כל הזעם הזה, שמשתולל בימים אלה ברחובות מצרים ומאיים להפיל את משטרו של הנשיא חוסני מובארק, מסתתרים עוני מחפיר, שחיתות גדולה וייאוש עמוק, שנמשכים עשרות שנים.
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet
ג'פרי פליישמן, מנהל משרד הלוס אנג'לס טיימס בקהיר, תיעד במהלך עבודתו בבירת מצרים הרבה סיפורי עוני, כמו סיפורם של הדלפונים שגרים בצריפים רעועים על גגות הבתים בעיר. באחת הכתבות שלו סיפר על גבר בן 32 בשם סמיר אסאר, נשוי ואב לחמישה, שהתאבד בתלייה: קשיי הפרנסה — אותה רדיפה בלתי פוסקת אחרי עבודה בשכר זעום — המאיסו עליו את החיים.
מצוקה כלכלית
5 המכות הכלכליות של מצרים
גדעון עשת
ההסתמכות על מספר מועט של ענפים רווחיים, המעצמות שעוזרות רק בנשק, דילמת הסובסידיות שלא נפתרה אף פעם, החובות לפירעון מוקדם והאבטלה הגבוהה. בקצב הריבוי הטבעי, הכלכלה המצרית אינה מסוגלת להביא לשיפור ברמת החיים
ביום שהתפרסמה בעיתון הידיעה על התאבדותו של אסאר, התאבדו עוד שני גברים מאותו אזור: תיקונצ'יק בן 32, גם הוא אב לחמישה, שהשתכר 72 דולר לחודש, קפץ מבניין אל מותו; וגבר בן 31 תלה את עצמו אחרי שמשפחת ארוסתו איימה לבטל את החתונה אם הוא לא יוכל להציע לה דירה חדשה.
45% מהאוכלוסיה במצרים חיה על 2 דולר ליום או פחות, ומספר ההתאבדויות, שנמדד באלפים, נמצא בעלייה. "העתיד קודר", סיפר לפליישמן צעיר בשם גמאל. "אנחנו נלך ללמוד באוניברסיטה, אבל האם נמצא עבודה בתום הלימודים? לרבים מחבריי אין עבודה. הממשלה לא עושה כלום, והצעירים מיואשים".
"שני מיליון איש חיים בתוך בתי הקברות"
יש מי שמתאבד עקב איום ביטול החתונה, אבל רווקים מצרים רבים פשוט מעדיפים לא להתחתן כי אינם יכולים להתחייב לכלכל את נשותיהם לעתיד, כפי שמסביר ד"ר שמואל בכר, חוקר מצרים המודרנית במרכז הבינתחומי הרצליה. לדברי בכר, מדובר בעוני בלתי ניתן לתיאור."יש מקרים מזוויעים של עוני", מסביר ד"ר בכר. "שני מיליון איש חיים בתוך בתי הקברות. בניינים קרסו בגלל בעיות תשתית והוספת קומות ללא אישורי בנייה. זו לא מדינה מסודרת, הביורוקרטיה לא מתפקדת". מצד שני, בכר מדגיש שאין הומלסים ברחובות, בניגוד לישראל, למשל. "אין במצרים תרבות של בתי אבות. המשפחות חיות יחד, והורים מבוגרים לא ייזרקו לרחובות. הילדים שלהם ידאגו להם. אבל הכל מהיד לפה".
פרופ' און וינקלר, מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, טוען כי אין רעב במצרים, כאשר הירידה ברמת החיים היא שהביאה לפרוץ המהומות. "המצרי יגור בעיר המתים או בשכונות יותר גרועות, אבל יקבל את החיסונים שלו ויחיה 70 שנה. אלה שיוצאים לרחובות הם מהמעמד הבינוני, ומביעים תסכול על המצב שהוא רע, אבל באופן יחסי. לכולם יש גישה לאינטרנט, הם רואים מה קורה בחוץ ורוצים גם".
כמו במחכים לגודו
בכל מקרה, התסכול והייאוש הזה התפרץ עכשיו כמו לבה מלועו של הר געש. פעיל ותיק לזכויות האדם במצרים אומר כי "כשאתה חי מ-300 לירות מצריות (כ-51 דולר) לחודש, יש לך שתי אפשרויות — להפוך לקבצן או לגנב. העם המצרי שלח עכשיו מסר: אנחנו לא קבצנים, ואנחנו לא רוצים להפוך לגנבים".ימים ספורים לפני שנמלט מתוניסיה הבטיח הנשיא בן עלי לבני עמו, בשידור טלוויזיה, לייצר 300 אלף מקומות עבודה חדשים בתוך שנתיים. מובארק יצא בהבטחה דומה בשבת. בשני המקרים האלה, של הבטחה תחת לחץ, יש משום הודאה שהזעם חסר התקדים בקרב האזרחים מקורו בעשרות שנים של חוסר שוויון כלכלי, של פער עצום בין האליטה הפוליטית העשירה, עם בתי המידות ובריכות השחייה ובתי הספר הפרטיים ומועדוני היוקרה, ובין האדם הפשוט שצריך לנסות להתקיים מפרוטות.
בקהיר אוכלוסיה של 18 מיליון איש, שמחציתה מתחת לגיל 30; והצעירים האלה כבר לא מסתפקים בעבודה פקידותית צנועה כפסגת שאיפותיהם. באחת ההפגנות בבירת מצרים נופף גבר צעיר בדיפלומה שלו מהאוניברסיטה, ובין ענני הגז המדמיע צעק רק מלה אחת: עבודה.
את המהפכה בתוניסיה התניע כזכור בוגר אוניברסיטה בן 26, שהצית את עצמו אחרי שהמשטרה החרימה את עגלת הפירות והירקות שלו. הזעם הכלכלי מתפשט למדינות ערב אחרות. בתימן פרצו מהומות, שאילצו את הנשיא לבצע צעדים כלכליים מהירים, כולל קיצוץ מס הכנסה במחצית והטלת פיקוח על מחירי המזון והמוצרים הבסיסיים. בירדן הפגינו אלפים נגד עליות המחירים והאבטלה, וראש הממשלה מיהר להכריז על חבילה בגובה 550 מיליון דולר לסבסוד דלק, אורז, סוכר, גז לחימום ולבישול ועוד.
העיתון נשיונל מאבו דאבי פירסם ראיונות עם ארבעה אנשים מרחבי המזרח התיכון, שבהם תיארו את תלאותיהם במציאת עבודה. חאלד קפון, סורי בן 33 בעל תואר בספרות אנגלית מאוניברסיטת דמשק, התלונן שאינו מצליח למצוא משרת הוראה ואינו יכול להרשות לעצמו להתחתן. "אני מרגיש כמו ב'מחכים לגודו', המחזה של בקט שלמדתי באוניברסיטה", אמר. "כל הזמן אני מקווה שמחר אני אמצא עבודה".
כמוהו מרגיש גם עלי סולימן המצרי. "סיימתי את לימודי באוניברסיטה וקיבלתי את התואר לפני 16 שנה, אבל העבודות היחידות שהיו פתוחות בפני היו ניקוי בתים", סיפר לפני ימים אחדים לניו יורק טיימס. "אני בר מזל שהצלחתי להתחיל למכור עיתונים. יש לי שלוש בנות, ואני מרוויח בערך 3.5 דולר ליום".
כבר לא מפחדים
אבל לא רק המצוקה הכלכלית הוציאה את המצרים לרחובות. כל מי שביקר במצרים מכיר את התלונות: המשטרה אכזרית. הבחירות מזוייפות. השחיתות אוכלת כל פינה. שרה אל דיב, כתבת סוכנות איי־פי, יצאה לראיין מפגינים על הסיבות לזעמם. גמאל חסנין בן ה־24 מספר לה על סטירה מכאיבה שקיבל משוטר. "הוא גנב לי את הכבוד עם הסטירה הזאת", אומר חסנין, שמתפרנס מעבודות מזדמנות. "קודם לא יכולנו להתייצב כנגד השוטרים האלה כי פחדנו. אבל אנחנו כבר לא מוכנים שהפחד יגרום לנו לשתוק".חוסאם בן ה-23, משכונת המעמד הבינוני־הגבוה מעדי, חושב על בן־דודו שטבע לפני 7 שנים אחרי שנפל מסירה; שירותי ההצלה לא הגיבו לקריאה כשהתברר להם, לטענת חוסאם, שהקורבן אינו מערבי. "למה מתייחסים אלינו ככה?" הוא שואל. "אנחנו נפיל את המשטר הזה".
איה בראדה, יועצת משפטית בת 25, שלובשת ג'ינס צמודים ומטפחת ראש, מספרת שנודע לה על המחאות מפייסבוק. "אני עושה כסף טוב", היא אומרת. "אישית אני דווקא לא סובלת. אבל התנאים במצרים רעים בשבילי, בשביל משפחתי, ובסופו של דבר גם בשביל המדינה שלי".
לדברי פרופ' (אמריטוס) גבריאל ורבורג מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, לא הירידה ברמת החיים היא שהוציאה את ההמונים לרחובות. "המפגינים עצמם לא ממש יודעים על מה הם מוחים", אומר פרופ' ורבורג. "כל המחאה היא נגד מובארק. זו לא מחאה נגד שיטת הממשל אלא נגד הנשיא עצמו ושותפיו. הרי אין למצרים מורשת דמוקרטית ולכן לא זו הדרישה. קשה להאמין שיחזרו לדמוקרטיה וימציאו אותה מחדש אחרי כל כך הרבה שנים".
הכתבה פורסמה במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
מפגינים בכיכר תחריר
צילום: AFP
מומלצים
