הריאליטי הגדול של אלוהים
מצרים בוערת, תוניס מתהפכת, ורעמים מתחילים להתגלגל מצפון. קהילת המודיעין כשלה בחיזוי המשבר במזרח התיכון, הפרשנים עומדים חסרי אונים, ואילו אבי רט מביט בהתפעלות ביד ה' המכוונת את ההיסטוריה
לא ברור מה האיזון והתמהיל בין הפגנות על רקע אזרחי-כלכלי של ציבור מדוכא - לבין רקע דתי-מוסלמי-איראני, המנצל את המצב הכלכלי כדי לשלהב רוחות דתיות. ייתכן וכל התשובות נכונות, במינון כזה או אחר.
עוצמות הזעם נגד השלטון והשליטים, העריצים והדיקטטורים לא יודעות גבול. לא שמישהו מהמפגינים חושב מה יהיה ביום שלמחרת, אבל כפי שזה נראה, זה לא מעניין אותם כל כך. הם רוצים לסלק את העריצות הקיימת, לדעתם. ומה יהיה מחר? אללה הוא אכבר. המתח והכאוס בעיצומם, ואף אחד לא יודע מה יהיה גם בעוד שעה.
קריסת המציאות
שלוש תחושות מלוות אותי בזמן הצפייה בתמונות העולות מרחבי העולם הערבי: האחת - מה לעשות - קצת שמחה לאיד. שנים ספגנו
ממדינות ערב השונות הטפות מוסר על הדרך בה אנחנו מתמודדים מול הטרור, מול האסלאם הקיצוני, מול ספינת מרמרה, מול כל האיומים המונחים לפתחנו. הטיפו לנו על הקשיחות שלנו, האשימו אותנו בשפיכות דמים, קראו לנו רוצחים וצמאי דם, וכהנה נאצות והאשמות.
ביקשו מאיתנו פשרה, איפוק, התחשבות ואנושיות. והנה פתאום, כל מטיפי המוסר נדרשים להראות לעולם כיצד הם מתמודדים עם בעיות, מפזרים הפגנות ומגלים סובלנות. מתברר שמטיפי המוסר בעצמם, הם קילרים לא קטנים כשזה מגיע לפתח ביתם. פתאום הם מחסלים את בני עמם בהפגנות פנימיות עם אפס איפוק ומינימום סובלנות.
התחושה השנייה - תדהמה. העולם החופשי על כל אמצעיו הטכנולוגיים - לוויינים, מודיעין ומכוני המחקר - לא צפה את מה שקורה כאן. הכשל המודיעיני הזה אינו מתרחש לראשונה. קהילות המודיעין בעולם המערבי כשלו בחיזוי קריסת ברית המועצות, משברים כלכליים ועוד, וגילו אימפוטנטיות מוחלטת בטיפול במשברים בינלאומיים.
יד אלוהית מכוונת
ואת כל זה ליוותה תחושת התפעלות אמונית. מי שמתבונן על החיים בעיניים אמוניות, ומאמין שהקב"ה מנהל את העולם - לא יכול שלא לחוש
את יד ה' המנהלת את ההיסטוריה. "הממליך מלכים ולו המלוכה" מנהל את העולם כרצונו ולפי תוכניתו - שלנו אין מושג מה מגמתה ולאן תוביל, אבל אין לנו ספק שהיא חלק מהשגחת ה' בעולם. לא מומחים ולא פרשנים מבינים מה קורה; כיצד המציאות משתנה ברגע; איך יכול העולם להשתנות בצורה דרמטית בהינף יד. הכול כל כך שברירי.
אי אפשר לנתק את כל אלה מהכאוס השלטוני בישראל: כאשר הנשיא לשעבר בדרך לכלא, ראשי ממשלה ושרים מנהלים משפטים, והשחיתות פושה בכל מערכות השלטון. מועמד למפכ"ל נחשד בהטרדה, מועמד לרמטכ"ל נחשד בשקר, שר הביטחון לא מדבר עם הרמטכ"ל, ולאיש לא ברור מי יכהן כרמטכ"ל בעוד שבועיים. ברמה הפוליטית מפלגות ומסגרות פוליטיות מתפרקות. לא נותר כמעט מקום אחד נורמאלי הגיוני ויציב סביבנו.
לא ברור עד כמה אנחנו - בישראל וביהדות העולם - נישאר מחוץ לתמונה. עד כמה כל המתרחש סביבנו ישפיע עלינו כלכלית, ביטחונית ופוליטית. מה שכן ברור, זה שאסור לנו לשכוח את המראות הללו ביום שאחרי. כשיבואו אומות העולם ויציעו לנו הצעות פוליטיות ומדיניות שונות; ילחצו עלינו לקחת סיכונים קיומיים, להחזיר שטחים ולסמוך על ערבויות בינלאומיות; לתת למצרים לשמש "מתווכת הוגנת", ולסמוך על ביטחונות שלא יחזיקו מים בעת פקודה - כדאי שנזכור עם מי יש לנו עסק. נזכור את היציבות השלטונית, את השבריריות הקיומית, את שתיקת הכבשים ומטיפי המוסר שנאלמים דום כאשר ערבים רוצחים ערבים.
אז כדאי שנזכור כיצד נראה המון משולהב ברחובות - מלא זעם ושנאה, בוזז בנקים וחנויות, הופך כלי רכב משטרתיים וצבאיים, ושורף כל מה שנקרה בדרכו. כדאי שנזכור את כל אלה ביום שאחרי, ואולי נבוא למחזור הבא של המשא ומתן המדיני מפוכחים יותר, מפוקסים יותר, נאיבים פחות, ובעיקר (ולא במרכאות) יהודים וציונים יותר.
לפנייה לכתב/ת 
