ושמישהו יסחב את הבריא

הפסקת החשמל הגדולה בניו יורק, אוגוסט 2003. מיליוני אמריקאים יושבים לאור נרות, ובהיעדר אמצעי בידור אחרים נאלצים לשחק שבץ־נא או ממש לדבר זה עם זה. שיחות הנפש לא פוסחות גם על ה־Talkhouse בלונג איילנד, מועדון שמשמש בדרך כלל להופעות חיות; ההופעה של הערב התבטלה בחסות החשכה, והעובדים מנצלים את האווירה כדי לפרק כמה בקבוקים ולדסקס את מצב האומה, שנתיים אחרי נפילת התאומים וחצי שנה אחרי הפלישה לעיראק. כולם מסכימים שהמצב חרא, ושהגיע הזמן לשנות אותו. אבל איך?

חיילים פצועים - קטועי ידיים ורגליים, מכוסי כוויות - הם מראה עצוב ושכיח ברחבי המדינה, ובמועדון סוערים המוחות בניסיון למצוא איך לסייע לנפגעים. פיטר הונרקאמפ, הבעלים של המועדון, מורה לברמן כריס קארניי לשמור שהכוסות של כולם יישארו מלאות במשך כל הערב. היחצ"ן מציע שכל ההכנסות מההופעה הבאה, כמה אלפי דולרים, ייתרמו לפצועי מלחמה. השיכורים שמסביב מגהקים שזה אחלה רעיון, אבל אז רוכן קארניי לעבר החבורה ומודיע: אני מוכן לעלות מחר בבוקר על האופניים המזוינים שלי ולחצות את אמריקה ברכיבה עד שכל האומה תדע שיש חיילים פצועים שהדוד סם מחרבן על החיים שלהם.

כעבור שבועיים בדיוק עולה קארניי על האופניים ומתחיל לגמוא את 8,000 הקילומטרים שמפרידים בינו לבין החוף המערבי. לאורך הדרך הוא עוצר בכל בית חולים כדי להגביר את המודעות למצוקותיהם היומיומיות של הפצועים - ולא פחות חשוב, כדי לשתות איתם משהו. אמריקה מצידה מחבקת את קארניי: אנשים מחכים לו עם דגלים ברחובות ראשיים, צוותי טלוויזיה עוקבים אחריו, ומצוקת ותיקי המלחמה הופכת לשיחת היום בכל דיינר. כשהמסע מגיע לסיומו בלוס אנג'לס, סך התרומות שנאספו עומד על שני מיליון דולר. הרבה יותר ממה שחבורה שיכורה העזה לדמיין בלילה של הפסקת חשמל.

צילום: WWP Bike Matty Stern U.S Embassy Tel Aviv 

את הדרך חזרה מאל.איי ללונג איילנד כבר דיווש קארניי עם שני חיילים קטועי רגל. ככה נולד ה־Soldier Ride, מסע אופניים למען פצועי המלחמה, בהשתתפות עצמם והרבה אלכוהול. וכמו הרבה דברים שהתחילו כשמישהו היה שיכור, הסיפור נעשה מסודר יותר בבוקר שאחרי: כל התרומות הולכות היום ל־Wounded Warrior Project, גוף שמעסיק 150 עובדים, צובר הצלחות בשינוי חוקים לטובת הפצועים ודואג ללוות כל פצוע במהלך ההתאוששות, השיקום והחזרה לסביבה האזרחית. באופן טבעי, גם העזרה לפצועים לרכב על אופניים - אפילו למרחק קצר, על אופני יד המיועדים לקטועי רגליים או למשותקי פלג גוף תחתון - תמיד ממוקמת גבוה בסדר העדיפויות של ה־WWP. הכל כדי להוכיח שאפשר לחזור לשגרה, שחיילים אמיתיים לא מפקירים פצועים בשטח או בבית החולים, ושאחים לנשק נשארים אחים גם כשאת מרכבות הפלדה מחליפים כיסאות גלגלים. 

מאז 2006 מוזמנים ל־Soldier Ride גם פצועי לחימה ישראלים, תודות לשיתוף פעולה עם FIDF, ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית. פיטר הונרקאמפ מ־Talkhouse, שהוא גם ממתווי דרכו של הארגון, מגדיר את החיילים הישראלים כשותפים שווי זכויות במאבק העולמי נגד הטרור. הרן יפה, שפירסם בבלייזר את סיפור הפציעה שלו במלחמת לבנון השנייה, הצטרף לאחד מהמסעות בארצות הברית. כשנודע לו שהחבורה מתכוונת לבוא לרכב בישראל במשך שבועיים, הוא הצטרף מיד. הסיפורים שלו על הסבולת הפסיכית של פצועי הלחימה פיתו גם אותי להשתתף במסע האופניים, רק שהמזל זימן לנו בוקר של יותר מ־40 מעלות בחבל לכיש. בשבע בבוקר היה לי ברור שאף אחד בעולם לא יאפשר לחבורה של פצועי מלחמה אמריקאים לרכב על אופניים בחום הזה; בשמונה כבר התחלנו לדווש. לא צחק בקשר לסבולת, ההרן הזה.

את היציאה לדרך הקדימו הסברים על ה־20 ומשהו ק"מ של רכיבת הכביש שמחכה לנו. צוות צילום של "פוקס ניוז" העביר מהלג היומי פריצות לייב לתוכנית בוקר באמריקה, ואני עקבתי אחרי גבר מבוגר, משופם ומחויך, שהסתובב בין הרוכבים ודאג שבקבוקי המים יהיו מלאים ושהחולצות יהיו נקיות. זה פיטר הונרקאמפ, אמר לי הרן יפה. האדם שבלעדיו כל זה לא היה קורה.

כריס קארניי אמנם לא הגיע לישראל, אבל הצוות של "פוקס" נצמד לראיין קלי - אחד הפצועים שליוו את קארניי בחזרה לחוף המזרחי במסע המקורי - ומקפיד לצלם את הפרוטזה שלו מדוושת מכל זווית אפשרית. אגב, בעזרת ה־WWP הספיק קלי לרכוש שני תארים אקדמיים, ללמוד להטיס מסוקים, לעבוד בזה שנתיים ולפרוש לטובת עבודה בשדולה למען הפצועים. אבל עזבו עכשיו. יש מרוץ.

יוצאים לדרך. קצת יותר מ־20 רוכבים, חלקם קטועי גפיים, חלקם מסתירים עין מזכוכית מאחורי משקפי השמש. כמעט כולם מלאים בוודקה מהלילה הקודם. הנה חואן, שאוחז בכידון באמצעות קליפס שמחובר לו לפרוטזה. לידו רוב, שהשאיר כמה אצבעות ואת עין ימין על כביש מספר 1 של עיראק. ושם זה בריאן, קטוע יד שמאל שרוכב בלי פרוטזה. ועוד חואן, שהרכב המשוריין שבו נסע חטף טיל שקטע לו את יד שמאל וגילח לו את שרירי התאומים. כולם רוכבים בעליות ובירידות, מנהלים שיחות ערות, מעלים זיכרונות מליל אמש. אני משתדל לשמור על מקום טוב באמצע, ולאט לאט מרגיש איך החום והרכיבה עושים את שלהם.

יפה רוכב לידי. הוא מספר לי על סרט דוקומנטרי שהוא וכמה חברים מצלמים על ה־Wounded Warrior Project ועל תהליך השיקום הפרטי שלו, שהתחיל כשהרופאים הגדירו אותו כעיסת אדם ולא נתנו לו הרבה סיכוי. השיחה גוזלת ממני כמה נשימות קריטיות, ופתאום אני מרגיש סחרחורת. כמה דקות אחר כך זה הופך לבחילה, ואני יורד מהאופניים. שיירת הרובוטריקים עוברת אותי בקלילות, יפה מפציר בי לא להתייאש, אבל רכב הליווי כבר נצמד אלי מאחור ומודיע לי שאני האחרון. ואני זה ההוא שיצא לדרך עם כל האיברים שלו, כן?

לקראת סוף היום אני ניגש להונרקאמפ, שיושב באוטובוס ממוזג ומעדכן את הבלאקברי שלו, ומברך אותו על עוד יום מוצלח של מסע. אבל האיש לא מתבלבל: 20 החיילים שקיבלו צ'ופר ובאו לכאן, הוא מזכיר לי, הם רק טיפה בים. בבית מחכים לו אלפי פצועים שצריך לעזור להם להשתלב מחדש בחיים האזרחיים, לרכוש השכלה, למצוא עבודה ולהגשים חלומות. מלחמות, הוא אומר משהו שכולנו יודעים הרבה יותר מדי טוב, אף פעם לא נגמרות בשדה הקרב.

את הקילומטרים האחרונים אני מעביר ברכב הליווי שמזדחל מאחורי חואן קטוע היד, וג'ו, ש־40 אחוז מגופו מכוסים בכוויות דרגה 3. הוא מתקשה לרכב, וחואן נצמד אליו. מעודד אותו בטון צבאי, צוחק איתו ועליו, עושה הכל כדי שג'ו יסיים את המסלול על הפדלים. ג'ו מצידו מזיע, משתדל, דוחף את עצמו במעלה הגבעה, ולא מפסיק לקלל את הרגע שהחליט לעלות על האופניים. כשצריך, חואן דוחף את ג'ו מאחור ביד הבריאה שלו. הוא לא כבד, אתם יודעים. הוא אחיו.