רמטכ"ל מושל בכיפה
נכון, מדובר במינוי בדיעבד ולזמן קצוב, אבל סוף סוף יש לציבור הדתי נציג במקום הגבוה ביותר האפשרי. האם מינויו של יאיר נווה מצביע על תחילתה של בשורה שתגיע עד לממשלה?
המוני חובשי כיפות ומטפחות משפשפים עיניים, משתאים, ובטח גם צובטים עצמם לוודא שהם לא מתכרבלים באיזה חלום. לראשונה בתולדות מדינת ישראל יאייש את כיסא הרמטכ"ל לא אחרת מאשר מפקד סרוג מן המגזר. עבור לא-מעטים, זהו אירוע דרמטי, מכונן ומלא השראה.
נכון, מדובר במינוי בדיעבד, ואף לזמן קצר וקצוב, אך אי-אפשר לקחת מן הציבור הזה את דרגותיו המיוחלות. בבתי המדרש של הציונות הדתית מתפללים ומקווים כבר שנים לרגע הזה. מגדלים דורות של קצינים ומפקדים
נוטפי אידיאלים, עמוסי אמונה ופורצי דרך. במוסדות החינוך שלהם נושבות רוחות הנהגה. כבר זמן רב הם מייחלים לאחוז במושכות, להוביל, להטעין את מדינת היהודים ברוח גדולה, ולהנשים את הגוף הזה המחרחר זמן רב.
הציבור הסרוג, בניגוד למקבילו החרדי, מאמין גדול במדינה הזו. הוא מבקש לשרת אותה ולהיות אבן מאבניה ובשר מבשרה. אך הוא גם מביט בכאב בקלקוליה ומומיה ומבקש, בתום ובאהבה, להעפיל איתה אל פסגות גבוהות יותר, ולהרוות את צימאונה מבארות עברה ומורשתה המפכים.
את הציבור הסרוג תמצאו בצבא ובפוליטיקה, באקדמיה ובכלכלה, בתקשורת ובמשפט, בחינוך ובארגוני סעד וצדק. הציבור הזה חולם שנים להנהיג, אך מעולם לא כבש אף עמדת מפתח, תמיד הסתפק בלהיות מספר שתיים ושלוש וארבע. הוא ממש רוצה, אך זה לא יוצא לו והוא מוצא את עצמו פעם אחר פעם מדדה מאחור. הנה כעת, עם מינויו של יאיר נווה לרמטכ"ל הדתי הראשון, משהו בסכר הצפיות נבקע ומסמן לבאות.
מה רוצים מרמטכ"ל דתי?
אני לא מקנא בנווה, הכיפה שעל ראשו זורה תקוות וציפיות למשהו אחר, שספק אם יוכל למלאו בטח כשבעברו צלקות עמונה ו עימותים מבית. אך מה בעצם רוצים מרמטכ"ל דתי? שלא ישכח להתפלל בבוקר לפני שהוא מגיע למרכז הפיקוד? שיגיד ברוך השם בפתיחת כל נאום? שציציותיו יבצבצו מעת לעת מדש בגדו? ודאי שלא. גם אין שום צפייה שיחזיר את צה"ל בתשובה ושיפקוד על כל חייל לשאת ספר תהלים בחיקו.
בעיניי, מרמטכ"ל דתי מצופה בהחלט שיביא לידי ביטוי את אשר קלטה נפשו מקירות בית המדרש שבו התחנך, שיזכור את צווחות התנ"ך על המשתמשים לרעה בשררה, שיצעד במסילת ישרים, במידות טובות ובענווה, שלא ירבה לו סוסים ונשים וקשרים. שיחוש כי הוא עבד לעם קדוש, וככהן הגדול, אף הוא, במדיו, משרת בקודש. הוא בהחלט צריך ללמד ידיו לקרב ואצבעותיו למלחמה, אך לזכור כי ריבונו של עולם הוא הנותן לו לעשות חיל ועם מרב ההשתדלות הנדרשת שלא ישכח להשאיר מקום לקודשא בריך הוא להתערב במעשי ידיו. רמטכ"ל דתי צריך להיות מחובר לארצו מתוך אמונה גדולה בזכות ובהבטחה האלוקית, ולהגן על עמו כמצווה מפי עליון. רמטכ"ל
דתי צריך להיות קשוב לצלם אלוקים שבו ולתת ליהדותו לנבוע בין סמטאותיו.
נווה לא נבחר בגלל דתיותו אלא על אף דתיותו, אך ברצונו או שלא ברצונו הוא נושא כעת לפיד בוער לפני המחנה שבו גדל. הוא מגשים את חלומותיו הוורודים של הציבור תאב ההנהגה ממנו הוא בא, והוא מצית בדרגותיו החדשות את הלהט הזה, הכמוס זה מכבר.
האם נובטת כאן בשורה? האם שר ביטחון דתי או אפילו ראש ממשלה סרוג זו רק שאלה של זמן? האם רוח אחרת תנשב במסדרונותינו?
לפנייה לכתב/ת 
