ג'וליס: ברוכים הבאים לבירת הדרוזים של ישראל

• מספר תושבים: כ-5,700 תושבים
• צפיפות: כ-1,400 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב)
• מעמד מוניציפלי: מועצה מקומית.
• אחוז הזכאים לבגרות: כ-47 אחוז (הממוצע הארצי כ-45 אחוז).
• השכר הממוצע: כ-5,000 שקל (הממוצע הארצי: 7,500 שקל).
• גישה: ימינה מכביש 70.
  

כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר, אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו, ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היו שולחים אותי.

היה היו שני אחים ועץ חרוב אחד. מדי שנה היו חולקים ביניהם האחים את פירות העץ בחוסר שיוויון. "האח הרע" היה לוקח יותר ממחצית הייבול, ו"האח הטוב" זכה בחלק הקטן יותר. בצר לו, הציע האח הטוב לחלק את התנובה לפי שנים - שנה אחת יקח הוא את הפירות ובשנה הבאה יקטוף אותם האח הרע.

הרע הסכים, אבל תבע לקטוף ראשון וכך היה. חלפה שנה, ובתורו של האח הטוב נתן העץ פירות רבים מאי פעם. כעס האח הרע וביקש לפתוח את ההסכם. האח הטוב והמתוסכל פנה בתפילה אל הנביא שעייב (יתרו) והכריז שבכוונתו לתת מעתה את חלקו לנביא. העץ בתגובה הפסיק לתת ייבול.

"הם החליטו לחלק את הפרי שבת כן - שבת לא, כמו טבחים בצבא", הסביר לי עדנאן כבישי יליד הכפר ג'וליס. "אתה רואה, עכשיו בא מישהו ונטע כאן שדרה של חרובים, ובעוד 200 שנים יסופר על עשרה חרובים. כך מתחיל כל סיפור של צדיק בגליל", סיכם עדנאן, מורה דרך במקצועו, שסייר עימי ב'בירת הדרוזים בישראל'.

עדנאן והכבישים ובתי הכפר הישנים. ג'וליס (צילומים: יוסי יובל)

טיפול שורש

התחלנו בבית האפנדי שאליו היה מגיע מדי כמה חודשים נציגו של הסלטאן העת'מאני כדי לגבות מיסים. המבנה המפואר מוזנח, ואולם משרד העתיקות מתכנן לשפצו. דווקא משום שהבית פה, ולא בירכא הסמוכה והגדולה פי כמה מעידה על חשיבותה של ג'וליס. ענדאן סבור שבכפר ג'וליס ישבה תמיד המנהיגות הדתית של העדה באזור, ושמקור השם ג'וליס הוא במילה מג'ליס שמשמעה ישיבה.

לא רחוק מן הבית ניצב פסלו של סלטאן אל-אטרש שהנהיג ב-1925 את אחת המרידות החשובות במנדט הצרפתי ונחשב לגיבור הדרוזי בה"א הידיעה. פסל בדמותו, לרוב כשהוא דוהר על סוסו בחרב שלופה, מקשט ככר מרכזי בכל יישוב דרוזי, אך עדנאן משוכנע שצעירי העדה בקושי יודעים עליו דבר.

"הגיבורים של היום הם מג"דים. אנשים כמו נביה מרעי", ציין עדנאן כשחלפנו על פני אל-אטרש, מותירים את סוסו הדוהר בענן אבק. עדנאן עצמו עבר כברת דרך ארוכה עד שהחל להתעניין באל-אטרש. ב2004 החליט סגן אלוף (מיל) כבישי להגשים את משנת גיבור ילדותו דוד בן גוריון, והשתקע בקיבוץ משאבי שדה.

האגדה מספרת שכבישי לא חלם לעזוב את הנגב, עד שהבת ביקשה עזרה בעבודת שורשים, ועדנאן גילה שהוא אינו יודע להשיב על שאלותיה. כך מתחיל כל סיפור של גיבור בגליל.

מבנים יפהפיים ומוזנחים מחכים לשיקום

מדגמנים מתיחוּת

פריקת העול של הצעירים איננה אגדה והיא מטרידה רבים בעדה. מהא נבואני, מורה לאנגלית בכפר, סיפרה לי בכאב שבשנים האחרונות נראו לראשונה תופעות של שימוש בסמים ואלימות בקרב הצעירים, למרות שהמספרים עדיין נמוכים יותר מבכל מגזר אחר בישראל. פגשנו אותה בחנות התבלינים 'קפה אניל', ובין ריחות של תבלין לאורז ותבלין לקבב דנו בכמה מן הנושאים הבוערים.

המתח בין הדתיים לבין החילוניים הוא עניין נוסף המעורר רגשות מעורבים. הפחד מפני התבוללות גדול ולפני כחצי שנה למשל, חתמו אלפים על עצומה שמחתה כנגד תופעת הדרוזים העוסקים בדוגמנות. החתימה אגב, התבצעה באמצעות הפייסבוק.

הרוחות בחנות התבלינים הקטנה סערו, והמנהלת ראניא נבואני, דתיה בעצמה, מיהרה להרגיעם באמצעות כוסות מיר'לי מהביל. המשקה המסורתי עשוי מקינמון, ג'ינג'ר, אגוז מוסקט וח'ולונג'אן, המוגש לרוב ליולדות בזכות סגולתו להקל על כאבים שלאחר הלידה. המהדרין מוסיפים אגוזים ויש אפילו גרסת 'אייס' הכוללת קורנפלור ואורז.

כשהתרוקנו הכוסות שבו ועלו הקולות החברתיים בחנות כשעל הפרק הפעם - זהותם הערבית של הדרוזים בישראל. הזמן הקצר והקובה המרובה, שהוגשה לשולחן, קטעו את הדיון באיבו (אך מי שמעוניין ללמוד עוד על סדר היום החברתי הדרוזי יכול לעיין באתר הונא). מרבית החומר כתוב בעברית, כולל הטוקבקים שכותביהם מזדהים כ'ערבי דרוזי'. אחדים מן הטוקבקיסטים מגדילים לעשות וכותבים ערבית באותיות עבריות. תור הזהב ממש.

אניל. חנות התבלינים על שמו משמשת כמקום מפגש לדיונים בוערים

על החיים ועל המוות

קובה דרוזית, כך גיליתי, אינה דומה לזו המגולגלת בשוק בירושלים. הקובה הדרוזית נפרשת על מצע של בורגול מתובל בפלפל אדום יבש, ומחליקה במורד הגרון על גבי נהר של מיץ רימונים. אחרי הקובה הוביל אותי עדנאן לקברו של השיח' עלי פארס, בן המאה ה-18, יליד הכפר הסמוך ירכא, שנחשב איש דת צדיק.

פארס עזב את משפחתו בגיל צעיר ונהג לבלות תקופות ארוכות בתפילה בגפו במערת נקאטה הממוקמת כשני קילומטרים מזרחית לג'וליס. הוא נקבר במקום שמזוהה כח'ילווה (בית התפילה הדרוזי) שלו ובצמוד לקבר נמצאים שלושה קברים של חללי צה"ל בני העדה. "לקבורה ולמוות אין משמעות אצלנו", הבהיר לי עדנאן.

נפרשת על מצע של בורגול מתובל בפלפל אדום יבש. קובה דרוזית

"בעבר היינו קוברים בארונות שהיו מונחים זה על זה בחדרונים. מדינת ישראל מחייבת אותנו לשים מצבה על קבריהם של חללי צה"ל". אשה מבוגרת שעברה ברחוב סטתה ממסלולה כדי לנשק את דלת המתחם. "יש אנשים שמאמינים שאם לא ינשקו את הדלת עלול קרות להם משהו רע", הסביר עדנאן והוסיף: "לדלת עצמה אין חשיבות. היא של פלדלת", הבטיח. המוות הוא נושא רגיש בעדה המאמינה בגלגול הנשמות, ובסיוריו בכפר אף מפגיש ענדאן את המבקרים עם ילד דרוזי שמדבר רק אנגלית מאז היותו בן שנתיים.

מקברו של פארס התגלגלנו אל גן אלמונא. ב-1959 נחת ראש הממשלה אז דוד בן גוריון במגרש חול בשולי הכפר ג'וליס למפגש היסטורי עם ראשי העדה הדרוזית. כעשרת אלפים איש הגיעו לאירוע שבו הוכרז לראשונה על גיוס חובה של דרוזים לצה"ל. מול מגרש החול ההוא, מטופח בשנים האחרונות גן יפה בשם "אלמונא" הכולל פינות חמד רבות ואתר עלייה לרגל לצילומי טרום-חתונה ולנופשים אחרים.

חתן וכלה מטיילים בגן היפהפה אלמונא. מקום מפגש היסטורי עם בן גוריון

רבים מכנים את ג'וליס "הוותיקאן של הדרוזים" ולא בכדי. השיח' אמין טריף, שהוביל את אותו מפגש היסטורי עם בן גוריון, ונחשב בחייו לאחד מהחשובים שבמנהיגים הדתיים בישראל ומחוצה לה, נולד ומת בכפר. בנו מופק, מתגורר בכפר ונחשב ליורשו. סעיד נבואני, מדריך תיירים נוסף בכפר, הוביל אותי אל מה שהיה ביתו של המנהיג ומשמש עכשיו כמתחם קברו.

קירות הבית מכוסים בעשרות תמונות של השיח' במעמדים שונים כמו הנחת אבן הפינה של בית המשפט העליון ובלוויתם של כל ראשי הממשלה מאז קום המדינה. "כשסבא נפטר וחפרנו את קברו, לא היה צריך לפנות את החול. אנשים פשוט הגיעו ולקחו אותו לבתיהם", סיפר לי נכדו של השיח' הממונה על המקום כיום.

וירוס שימור המסורת הדרוזית

סעיד, איש משרד הפנים ביום-יום, התוודה בפני ש"וירוס טורדני נכנס בו בעשור האחרון", וירוס שימור המסורת הדרוזית. מאות החפצים המנציחים את התרבות הדרוזית ומוצגים במוזיאון שהקים הם מסממניו של הוירוס הזה. את האוסף אפשר לראות בבית המורשת הדרוזית שהקים סעיד בבית דודו המנוח זידאן, שהיה נגר, ושימש כמוג'ווד (מעין חזן) בח'ילווה.

"הדוד היה שר גם כשהיה מנגר", סיפר סעיד, "ואני הייתי לוקח מסור ובא לעזור רק כדי לשמוע אותו. אין בית בג'וליס שהוא לא הותיר בו את חותמו - אם במשקוף, או בדלת או חלון". מאז נפטר, החל סעיד לחקור, לכתוב ולאסוף.

הוא הספיק בינתיים לכתוב שמונה ספרים על הדרוזים ולמלא שלושה חדרים בכלי עבודה, כלים חקלאיים, ביגוד וכלי נשק מסורתיים. האוסף מעניין גם בלי קשר לדרוזים ומציג כלים שמצויים כיום רק בספרים כמו סדן סנדלרים או קופסא שקיבולתה בדיוק סאת גרגירים.

סעיד ואוסף עתיקות המורשת הדרוזית: "כמו וירוס טורדני"

נפרדתי מסעיד, מעדנאן, ממהא ומג'וליס ועצרתי כדי לקטוף כמה חרובים אחרונים לעונה. רמקולי הכפר הכריזו על קרוב-רחוק שנפטר. הלוויה תתקיים אמנם בכפר אחר, אבל כיאה לעדה קטנה ומגובשת למרות כל המחלוקות, נהוג להכריז על הלוויות בכל הכפרים.

חניכי קן הנוער העובד והלומד של ג'וליס עלו מולי ברחוב שמחים ומלאי מוטיבציה. לרגע התלבטתי אם לחקור אותם על מורשתו של סלטאן אל-אטרש, אך מיד התעשתי והחלטתי להתמסר לחרובים.

• לכל הסיורים במדור "בשביל הדו-קיום"
  

• תודה לגלעד מוליאן על ייעוץ מינוחי, ולמהא נבואני על העזרה
  

• לכתבות ותמונות נוספות של יוסי יובל