לא על הסינגל מאלט לבדו

יבואני ג'וני ווקר משיקים שני סינגל מאלטים מצוינים. הראשון הוא ה-Cardhu 12 הוותיק, ואילו השני הוא מוצר חדש יחסית, שנקרא Singleton, גם כן 12 שנה, ולשניהם סיפורים מעניינים:

לפני כמה שנים היה נסיון של יצרני ויסקי מסוימים, שלא נזכיר כאן את שמם, אלא נאמר רק שהם גדולים, אפילו גדולים מאוד, לעשות משהו שביננו, לא ייעשה. בעקבות שינויי מינוחים ותקנות שתיקנו הסקוטים, החברים ניצלו סיווג ויסקי שנקרא פעם vatted malt, וניסו לשווק בלנדד ויסקי כזה תחת מונח מפוקפק שטבעו: pure malt. ניחא, לו הם היו עושים את זה בבקבוקים שונים או תחת תוויות שונות, אולי זה עוד היה עובר, אבל לא. הם לקחו את הקרדו 12 - מוצר ותיק ומכובד - ועשו עליו את הנסיון הבא, שלא צלח.

הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק

כאן המקום להסביר משהו על ההבדלים בין סינגל מאלט, בלנדד וכל מיני "שאר". סינגל מאלט עשוי רק לתת שעורה, ממזקקה אחת, בזיקוק מנתי. Vatted malt פירושו ויסקי שעשוי מכמה סינגל מאלטס שכאלה. ההבדל בין ויסקי כזה לבין בלנדד ויסקי רגיל - ג'וני ווקר, בל או פיימוס גראוס, לצורך הדיון - הוא שהוא לא מכיל grain whisky, כלומר ויסקי שעשוי לרוב מחיטה. במילים אחרות, ב-vatted malt יש רק שעורה, ובבלנדים רגילים גם דברים אחרים.

קרדו הוא סינגל מאלט. סיווג יוקרתי ונחשב. הלכו היצרנים, הסירו את המספר '12', שמציין את גיל הוויסקי הצעיר ביותר בבקבוק, ערבבו סינגלים מכל מיני מקומות ומזקקות, ושמו את הביטוי 'pure malt' על התווית. התיישבו לאחור וחיכו לראות מה יקרה. בואו נאמר שטוב לא נהיה מזה.

קמה צעקה רבה, הן של צרכנים והן של יצרנים, שחששו לתדמית של הסינגל מאלטים. הפרלמנט הסקוטי נדרש לעניין, רבבות יצאו לרחובות, בקבוקים הושלכו דרך חלונות הראווה, נותצו למדרכות ושוּברו לביבים, ובסופו של דבר שינה היצרן את התווית ואת צבע האריזה והוויסקי, כדי שיהיו שונים מהמוצר שכולם זכרו לטובה, והבטיח שלא יעשה דבר כזה יותר. לעולם.

בשנת 2006 נפטר ה"פיור מאלט" מחוסר עניין לציבור ומת מיתת נשיקה, והקרדו 12 חזר למדפים, והכל שב על מקומו בשלום. בשנת 2009 הוציאו סופית את המונח Vatted Malt מהלקסיקון, והוא נקרא כיום “Blended Malt Scotch Whisky”, כך שברור מאוד מה יש בבקבוק.

קרדו פרושו "סלע שחור". המזקקה שוכנת בלב ליבו של אזור הספייסייד, במקום ששמו Knockando. השם אולי יזכיר לכם שם אחר, אבל אין קשר בין השניים.

קרדו נבנתה ונפתחה בשנת 1824 על ידי אחד ג'ון קאמינג, שהיה הבעלים של חווה בשם Cardow. מי שהפכה אותה מפורסמת היתה דווקא כלתו, אליזבת', ששפצה את המזקקה בשנת 1872, והיתה לבעלת המזקקה הראשונה והיחידה בסקוטלנד. כיום, המזקקה נמצאת בידיו של תאגיד המשקאות הענק Diageo, והוא משתמש בוויסקי הזה כרכיב ב'בלאק לייבל', אחד הבלנדד ויסקי'ז היותר ראויים לשתיה.

תכל'ס, זהו ויסקי מתקתק ונעים, שמזכיר קצת דבש. מה שעוד יש בו, והופך אותו מעניין - כי טעמים מתקתקים יש בכל חבית שניה של ויסקי - הוא משהו חד ומדויק שהוא שולח, יבש ואפילו קצת חמצמץ. זה לא ויסקי ארוך במיוחד, אבל אל תתנו לזה להשבית לכם את השמחה. ואם יש לכם מהמוצר ההוא בבקבוק סגור, תשמרו. יום אחד הוא יהיה פריט אספנים. הקרדו 12 עולה 310 ש"ח.

לא, לא Simpleton, שזה סוג של טמבל. ויסקי תחת השם הזה יוצר בעבר (עד סביבות 2001, או משהו כזה) על ידי מזקקה בשם Auchroisk. בשנת 2006 החלה דיאג'ו לייצר ויסקי תחת השם הזה, משלוש מזקקות: Dufftown, Glen Ord ו-Glendullan. הוורסיה שמגיעה לכאן היא הדאפטאון, שמיועדת לשוק האירופי, ומיושנת בחביות שרי, יותר מאשר בחביות ברבן. זה מאפיין יותר את הגלדלן, שמיועד לארה"ב.

תכל'ס, אומר דודי זץ, איש הוויסקי של יבואני המשקה (IBBLS), הרעיון היה לייצר ויסקי יותר ארומתי ונגיש בסגנונו. לדיאג'ו יש אי אילו 25 ויותר מזקקות בסקוטלנד, והרבה ויסקי מעושן וכבד (לגוולין, למשל, ואפילו הג'וני ווקר השונים) והיו צריכים משהו יותר מעודן.

הסינגלטון אכן כזה. מאוד אהבתי את טעמי השקדים שיש בו - ממש ככה. לא שקדים מרים, אלא מתוקים, ועדינים, עם קצת חמאתיות. לדידי הוא התשובה הניצחת לגלנפידיך Rich Oak שהגיע לכאן לאחרונה, והוא כשלעצמו משובח גם כן.

הבקבוק של סינגלטון גבוה וצר, ומזכיר בקבוק כיס (flask). הוא ייכנס בנוחות לכל מזוודה, אבל האמת שגם המחיר בארץ, כולל כל המיסים, עדיין עושה אותו אטרקטיבי: 240 ש"ח.

• שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק "