האם אין מחאה בישראל?
בישראל יוצאים האזרחים מדי פעם להפגנות מחאה, אך לפעמים הם פועלים בדרכים אחרות כדי למנוע את רוע הגזירה
צירוף מוזר של עליית מחירי הדלק והמרי האזרחי במצרים העלו כאן שוב את הרינונים המוכרים בדבר אדישותה של החברה הישראלית נגד גזרות השלטון וחוסר היכולת שלה להוביל קו מחאה אזרחי פעיל. אלא שהמצקצקים בלשונם משווים את ימינו לימי וודסטוק, או לחברה המצרית שלא ראתה דמוקרטיה מימיה (עצם ההשוואה למצרים "המתקדמים" מעליבה ממש). האמת, כך נראה, הרבה פחות חד משמעית מאותן רטינות פופולריות.
עדכונים שוטפים בפייסבוק של ynet
הנה לכם אזכור לכמה מחאות מוצלחות שהתרחשו בישראל בשנים האחרונות: ב-1998 היתה כאן שביתת סטודנטים מרשימה, שכללה הפגנות נזעמות ושביתת רעב שלא הופרה חרף ריחן המגרה של הפיצות ששרה הכינה. התוצאה היתה
ועדת וינוגרד, שהמליצה על הורדה של 50% בשכר הלימוד לחמש שנים! (בפועל הורדו כ-20%, אבל זהו כבר נושא אחר לדיון)
בשלהי שנת 2005 וועדה משונה החליטה החלטה משונה עוד יותר לסגור את תחנת FM88. באופן ספונטני למדי קם לו בחודשים שלאחר מכן גל מחאה סולידי שכלל עצומות ומכתבים, אומנים שנרתמו וגם מספר הפגנות, שבסופו של דבר הביא לביטול ההחלטה.
אחרי מלחמת לבנון השנייה יצאו המונים להפגין למען ועדת חקירה להתנהלותם של כל הדרגים - התוצאה היתה הקמתה של ועדת וינוגרד (כן, אותו וינוגרד), שבגינה התפטרו שר ביטחון ורמטכ"ל בישראל.
האם כל אלה מעידים שאנחנו עם שהמחאה חקוקה בנשמתו? כנראה שלא. אבל הם בוודאי מפריכים את האמירה האופנתית שאנחנו עם אדיש או "פראייר". אז מהיכן הבסיס לאמירה הגורפת הזו? מניין מגיעה התחושה שהשלטון דורך עלינו ואנחנו מחרישים?
במקום הפגנות
התחושה הזו נגרמת בעיקר מפני שישנם מספר מאפיינים ייחודיים לישראל אשר בפועל מורידם את הצורך בפעולות מחאה. הנה הבולטים שבהם:
ראשית, מדינה קטנה אנחנו, כך שהמרחק של האזרח מהשלטון קצר יחסית. לא מעט מהמחאות מגיעות לכנסת עוד כשהן בחיתוליהן, כך שהלחץ של המוחים מיתרגם ללחץ פוליטי שהוא יעיל בהרבה: ביטול המע"מ על פירות וירקות, ביטול ההחלטה המגוחכת להרחקת חדר המיון בבית החולים ברזילי באשקלון בשל קברים תמוהים, מיגון שדרות, העלאת תמלוגי הגז, הקמת רשת הביטחון לקרנות הפנסיה במשבר הפיננסי ועוד עשרות דוגמאות שבהן העם לא הספיק להתחמם וכבר כמה ח"כים נמרצים השתלטו על הנושא והובילו את המחאה בוועדות ומסדרונות הכנסת, עד לקבלת החלטות לשביעות רצונו של הציבור. וזאת מבלי שיצאו המונים לרחובות.
המאפיין השני הוא יצירת אג'נדה משותפת של כלי התקשורת בישראל. לא פעם העיתונים, תחנות הרדיו וערוצי הטלוויזיה מתלכדים סביב נושא ומרימים אותו לרמת תודעה היסטרית. אותם נושאים שהוזכרו בפסקה הקודמת, יחד עם המלחמה בשחיתות וסיקול מינויו של גלנט - כל אלו הם תוצאה של מחאות שכבר קשה לדעת אם הציבור הוא זה שהוביל אותן או שהן התהוו מעל גלי האתר ודפי העיתונים.
המאפיין השלישי הוא האזור בו אנו חיים. צריך להודות בזה: אנחנו לא צרפתים. הנושאים שהציבור הישראלי מתמודד איתם הם לאין שיעור גדולים ומורכבים יותר מהקונפליקטים שעובר צרפתי ממוצע בחייו. כשעובדים יותר מ35- שעות בשבוע וכשפעם בכמה זמן פורץ כאן עימות אלים בינינו לבין ארגוני טרור, קצת קשה להתרגז מהורדת הסובסידיה על הלחם האחיד. צרפתים היו מוכנים להבעיר את הרחובות בשביל דבר כזה – אצלנו דברים כאלה נכנסים לפרופורציה.
הסיבה הרביעית היא יעילותם של ועדי העובדים בסכסוכי עבודה. בכל הקשור למחאות על בסיס סקטוריאלי, המצב בארץ לא רחוק מאירופה. ארגוני המורים, ועדי העובדים בהסתדרות, אפילו הפרקליטות הציבורית. מי שמאורגן במדינה כבר הוכיח שניתן בקלות לכופף את ידי השלטון ולגבות שחיקות שכר ולהשיג הישגים נוספים ללא מחאה ציבורית כוללת.
על מה לא מפגינים?
ברור שהתמונה היא לא חד משמעית. לא חסרים נושאים שעדיין ממתינים שיצאו לכבודם לכיכרות, כגון: השתמטות החרדים
בנשיאה בנטל, אגרת הטלוויזיה, עליית מחירי המים, שכר הבכירים, מצוקת הדיור מחירי הדלק ועוד ועוד. אבל אפילו הנושאים הללו מטופלים ברמה כזו או אחרת והמאבק בהם לא התחיל אתמול ובוודאי שעוד לא הסתיים.
מחאה היא סוג של מלחמת ברירה. לא תמיד יש כוח לצאת לקרב, וכשיוצאים לפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים (גלעד שליט, ויקי קנפו). אבל לומר שיש בנו אדישות מובנית או לקנא במצרים שיצאו להפגין בפעם הראשונה אחרי 3000 שנים של שלטון דיקטטורי – זאת שטות גמורה. יש תרבות מחאה בישראל במינון סביר. ולצדה,יש גורמים במציאות הישראלית שעוזרים להשיג תוצאות גם ללא הצורך לצאת בכל יום שני וחמישי לרחובות.
קובי מלוק, סופר. מחבר הספר "פעמיים חיים בבקשה" ומנהל בתחום ה-InternetTV
לפנייה לכתב/ת 
