החלטתי: הערב אני עובר איתו את הגבול
הפסקתי לחשוב על אמא שלו יושבת בסלון וכועסת על מה שאני עושה לבן שלה, והתגברתי על הפחד מכך שאני שוב מתחיל להרגיש משהו. אני רעב לומר לו איך אני מרגיש כלפיו
אני והבחור הג'ינג'י בן ה-18 חנינו בגבעה ליד האוניברסיטה. מדרום לנו נפרשת תל אביב במלוא הדרה. גורדי שחקים נישאים מעלה, כשפרוז'קטורים בצבעי הקשת מאירים אותם. מסביב לבניינים אוטוסטרדות בהן עוברות מכוניות ללא הרף. הנוסעים משמיעים זמזום כמו דבורים שמנסות להגיע לכוורת עם הצוף שליקטו, עמל יומן.
אבל אנחנו רק הסתכלנו. לא היינו חלק מריקוד הדבורים של החיים של תושבי המרכז הממהרים. באותו לילה, צפינו בהם מלמעלה, בהתנשאות. השארנו את המציאות בשבילם, ואנחנו היינו רק שניים במכונית. גם אם היה נשרף העולם, זה לא היה משנה לי דבר. הוא חייך אליי. החיוך שלו יכול להפסיק מלחמות, להניע את העולם על צירו.
אנחנו יכולים לדבר על הכל. כשאני מנשק אותו הוא מתבלבל, מגמגם, לא זוכר מה היה הנושא. וזה קסום בעיניי, אנושי ורגיש. הוא לוחש לי "חתיך", ואני מלטף אותו. הנשימות הכבדות שלנו מכסות את השמשות באדים. פתאום הוא מודאג. הוא עצר לרגע. "איך נועלים פה את הדלתות?" הוא שואל כשאנחנו שוכבים זה לצד זה במושב האחורי. לחצתי על הכפתור האוטומטי.
הוא ניסה להסביר: "כשהייתי עם בחור במכונית שלו שהיה בערך בגילך, התמזמזנו לנו בשקט עד שאיזה נרקומן פתח את הדלת, הצמיד לי סכין לצוואר ואיים שאם לא אתן לו את הארנק שלי הוא יהרוג אותי. הוא לקח ממני את הארנק והשעון, הבחור שהיה איתי ברח מהמכונית שלו יחד עם המפתחות, ואני נשארתי שם לבד".
הזדעזעתי. "מתי זה היה?" שאלתי. "כשהייתי בן 16", ענה. "הלכתי לבד למשטרה, אבל הם לא עשו כלום. ההורים לא ידעו, ועד היום הם לא יודעים".
"הפחד שלנו יכול לפעמים להרוג אותנו", לחשתי לו ואימצתו אותו בין זרועותיי. "אני אגן עליך" הבטחתי. "לא אשאיר אותך לבד".
הוא הניח את ראשו העדין על החזה שלי. נצרתי את הרגע האינטימי כמו יהלום יקר במכרה הפחם של חיי המלוכלכים. המציאות ממנה ברחנו לא חיכתה הרבה ודפקה באלימות על השמשות שהיו מלאות באדי האהבה שלנו. דווקא עכשיו הם נזכרו להגיע, שלטונות החוק והסדר במדיהם הכחולים, מסנוורים אותנו באור הפנסים הגס שלהם.
"ילדים!" אומר לי שוטר בגילי. "תמשיכו מפה!"
"מה אנחנו מפריעים לכם?" שאל הג'ינג'י.
"אתם מפרים את הסדר הציבורי", השיב.
לא רציתי להסתבך ונסעתי משם.
נער עם גוף שביר מזכוכית
הסעתי אותו לווילה של ההורים שלו. הוא שאל אם אני רוצה לעלות אליו לחדר. אחרי חמישה דייטים בשבועיים, עוד לא שכבנו. נכנסנו לבית שלו, השעה היתה 1:20. אמא שלו, שיודעת על נטיותיו המיניות מזה זמן לא רב, חיכתה לו שישוב, על הספה, דואגת. הוא הציג אותי וסיפר איך קוראים לי ומה אני עושה בחיים.
נבהלתי כאילו הוא, בבת אחת, הדליק את האור בחדר החשוך בו חיכיתי, ונתן לי שם וזהות. תחושה של צולל בים, שעולה מעל פני המים, ונושם נשימה ראשונה. לא ידעתי מה לומר לה. "שלום, אני הולך לעשות את הבן שלך עכשיו למעלה. שיהיה לך לילה טוב". פדיחות. היא מחייכת אליי, ואני נבוך מאוד. מיהרתי לדהור במעלה המדרגות.
היא בטח חושבת לעצמה: "מי זה האיש הזה, שמעז לשים את ידו על התינוק שלי". הוא מוריד את החולצה שלו ואני נרתע, כי אני רואה גוף של ילד: העור שלו מתוח על העצמות. גוף רזה, רך, חלק ונקי. מזכיר לי שלמרות שהוא עבר הרבה יחסית לגילו הוא עדיין נער עם גוף מזכוכית, שביר. אני מכסה אותו בשמיכת הפוך, ומחבק אותו, מרגיש אותו, פורט על הצלעות שלו.
אני צריך להיות עדין איתו, אני יודע. יש לו מחלה כרונית, ואם הוא נפצע, הדם שלו לא נקרש. הפצעים שלו לא מגלידים בלי עזרה מלאכותית. הוא יכול למות מפצע פתוח, בערך כמו שאני יכול למות מלב שבור. קשה היה לי להיכנס איתו לסיטואציה מינית, כי הוא כל כך טהור. נעים לי במיטה שלו, כאילו הוא היה ילדי הקט, ואני משכיב אותו לישון.
מה אני עושה עם ילד בן 18?
זה מזכיר לי את הימים בהם אבא שלי שר לי שיר ערש, כדי שאירדם. זה היה במלחמת המפרץ. האזעקות, הבריחה למקלטים, המסכות והפאניקה מהשמדה המונית, הפחידו אותי. אבא היה מכסה אותי בשמיכת הפוך החמה, מהדק אותה סביבי ושר לי את השיר "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי בהגייה אשכנזית, ככה שאף פעם לא ממש הבנתי את המילים, אבל השיר הרגיע וניחם אותי, עד שנרדמתי.
"אתה זוכר את מלחמת המפרץ?" בתגובה הוא הסתכל עליי במבט תוהה, ופתאום נזכרתי שהוא בכלל עוד לא היה זרע אז. חייכתי. "אה, נכון", צחקתי. הוא חייך אליי, חיוך שגרם לי לחשוב, שלראשונה בחיי, אכפת לי מהבחור ששוכב לידי במיטה, ואני רוצה שיהיה לו טוב. פתאום הוא לקח פיקוד, וזה ממש הפתיע אותי. החזיק לי את הידיים חזק, מעל הראש, וסילק את אמא שלו ואבא שלי מהמיטה בחדר הנוער שלו.
כשקמתי למחרת במיטה שלי, שאלתי את עצמי: מה לעזאזל אני עושה עם ילד בן 18? למה אני מפקיד את הלב החולה שלי בידיים הרועדות מחוסר היציבות של הג'ינג'י החמוד? זה מתחיל להיות מסוכן. אני מתחיל להרגיש, ואכפת לי ממנו. ההיגיון אומר לנטוש, ללחוץ על כסא המפלט, שיעיף אותי עם מצנח, אל הקרקע הבטוחה.
הנפש לא עומדת בסערה ורוצה לעוף, להיסחף מהרומנטיות בה הוא מציף אותי. הוא מתחיל לראות את הפנים שלי. המסכה שממנה כל כך פחדתי בילדותי, מימי מלחמת המפרץ, וכעת בימי בגרותי אימצתי כדרך חיים, מתחילה להתמוסס, ומשאירה אחריה ריח של גומי שרוף.
הוא נסע לפריז לשבוע. מישהו כתב לו בפייסבוק "איך הצרפתים? טעימים?" ואחר הוסיף: "רומנטיקה בעיר האורות?" ואני אוכל את עצמי מבפנים. רוצה לכתוב לו "שלא תעז", אבל מצליח לרסן את עצמי. כל כך רוצה להשתחרר מתחושת הקנאה. הבנתי שאנחנו לא יוצאים מספיק זמן כדי שתהיה בינינו מחויבות, ואם הוא רוצה לשכב עם צרפתי, שיבושם לו.
אפשר להריח עליי את הגעגוע מקילומטרים
ואם הוא יפגוש את רון מרקוביץ, הבחור מהטור המקביל, בבית קפה רומנטי, ויחליט לעלות למלון איתו אני מפרגן, מכל הלב. בכל זאת, לא כל יום זוכים לפגוש צרפתים חתיכים. הוא כתב לי משם: "היי מפריז, הבחורים חתיכים והכל כיף". כתבתי בחזרה: "אחלה. תהנה מהם", וחשבתי שאם הוא ישכב עם מישהו, זה הסוף ואולי יוקל לי, אשתחרר מהמתח.
הוא לא ענה על ההודעה. אולי הזדעזע או נעלב. אני מקווה שנעלב. כשחזר, הוא התקשר אליי כשנחת, רצה לראות אותי. התגעגעתי אליו כל כך, לנשיקות שלו, לחיוך והמגע. אני מנסה להסתיר את הגעגוע שלי, כי אני לא בטוח שהוא התגעגע, אבל אפשר להריח את זה עליי מקילומטרים. הוא תכנן לנו ערב רומנטי במסעדה.
המארחת שאלה: "שולחן לשניים?" השבתי בחיוב, ואז הגיע מנהל המשמרת, ושאל אותה, "זוג?" והיא השיבה לו "כן, כלומר לא, הם לא זוג, קיצר, שולחן לשניים". לא היססתי לתקן אותה: "אנחנו דווקא כן זוג".
הוא הציע לשלם עליי, כדי להוכיח שהוא בוגר לגילו. סיפר שכבר עשה פסיכומטרי, חסך כסף כדי לעבור בשכירות ומתכנן ללמוד כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטה בלי טיול אחרי הצבא. מנסה לשכנע אותי שאני יכול לבטוח בו, שהוא לא ייעלם לי פתאום לתאילנד, שיש לנו עתיד. אנחנו יושבים במסעדה, ואני מאכיל אותו בקינוח הצרפתי שהוגש לנו.
במקום בו התפוצצתי לפני עשר שנים, התפוצץ לי הלב
אני נהנה מהשיחה איתו. הוא חכם ומשכיל, מצחיק, ולא שופט, אלא מקבל אותי על כל השריטות. אני מסתכל עליו, ושוכח מהעבר המפוקפק, הבעיות בעבודה והסמינריון שאני צריך להגיש מחר. האצבעות שלי מלטפות, מטיילות בין הנמשים שלו. אני אומר לו "אני נהנה איתך" והוא משיב שזה הדדי.
אחרי האוכל יצאנו לטייל ברחוב דיזנגוף. הוא מראה לי את תחנת המשטרה בה הגיש תלונה על השוד שכמעט הרג אותו, ואני מראה לו את המקום בו נפצעתי קל בפיגוע כשהייתי בן 16. חולקים את הפצעים שלנו, הטראומות, וכשאנחנו ביחד, זה בכלל לא נורא, ונאמר אפילו כחצי בדיחה. אנחנו אוחזים יד ביד, ואני מרגיש שתי טבעות על האגודל שלו.
זה קצת הצחיק אותי ונראה לי מוזר, בייחוד בגלל שהוא כזה חנון. "קצת ערסי, לא?" הוא השיב: "למה ערסי? קח, תמדוד". הוא שלף את אחת הטבעות, ענד אותה על האצבע שלי ובחן אותה. "יפה, לא?" הוא שאל, ואני חייכתי.
במקום בו התפוצצתי לפני כעשר שנים, התפוצץ לי הלב. נישקתי אותו, ואמרתי: "טוב לי איתך, אני מאושר". חשבתי לעצמי, למה לקח לי כל כך הרבה זמן להיות מאוהב שוב. לא הספקתי לסיים את המחשבה, והוא עצר את הנשיקה בפתאומיות ואמר לי: "אני לא יכול. לא מבין למה", הסתובב, ועזב בלי להביט לאחור. אני נשארתי לעמוד שם, ומלמלתי, כמו חיה פצועה, "אל תלך, אל תלך".
