מערבון אמריקני: נוודים ומסיירים בסיירה נבאדה

ד' התקשר אלי בתחילת השבוע, ואמר לי שבסוף השבוע צפוי מזג אוויר טוב וארט מתכנן לעשות את הטרק שדיברנו עליו. ארט הוא מנהל מחלקה בעיריית אחד הפרוורים שמדרום ללוס אנג'לס, שבשנים האחרונות דבק בו חיידק ה"מטיילים הקלים" (Ultralight Hiking).

רכס ההרים המזרחיים של הסיירה נבאדה. לשם נגיע (צילומים: משה ריבל)

ברגל קלה

מטייל אולטרה-לייט יישא על עצמו את המינימום ההכרחי, ינעל נעליים חצאיות קלות, וימלא מים בערוצים הזורמים ובמעיינות. כמו כל נישה בארצות הברית, גם ל"מטיילים הקלים" יש אלפי "מעריצים", עשרות אתרים שמסבירים מה ואיך לקחת כדי להשיג את המשקל הטוב ביותר, וכמובן חנויות המשווקות ציוד טיול העשוי מחומרים אקזוטיים - קל משקל אבל יקר.

ארט, עם משפחה ועבודה, "גונב" לעצמו יום טיול פה ושם, ועסוק בשנים האחרונות ב"מיפוי" רכס הסיירה נבאדה. כמו שביליסטים העושים את "שביל ישראל" במקטעים, ארט נחוש להשלים את שביל ג'ון מיור (John Muir Trail) - שביל של 340 ק"מ החוצה את רכס הסיירה נבאדה מדרום לצפון.

לטיול הזה כמה יתרונות: הנופים הם מהיפים בעולם - יערות סקויה, פסגות מושלגות-עד ועמקים משובצי אגמים. ההגעה קלה יחסית (הרכס נמצא במרכז קליפורניה), והמים הזורמים כל השנה מאפשרים מילוי של כלי השתייה כמעט בכל מקום.

אזור הטולום מדואו (Tuolumne Meadows - כרי הדשא של טולום) הוא פופולרי מאוד בקיץ. הוא שוכן גבוה מעל עמק יוסמיטי ובגבול המזרחי של השמורה. כרי הדשא משתרעים לאורך כביש 120 הפתוח לתנועה רק בין יוני ואוקטובר. הפופולריות של המקום נובעת מהיופי עוצר הנשימה שמביט אליך מכל פינה.

הקיץ - מלבד היותו העונה היחידה שבה יש גישה - הוא גם עונת הפריחה של פרחי הבר שמוסיפים צבע ועדינות לנוף הציורי גם כך. אתרי הקמפינג מלאים משפחות, מטפסי הרים וטיילים "מקצועיים". כביש 120 מאפשר מעבר לשני צדי רכס הסיירה נבאדה (דרך טיוגה פס). עבור התיירים משמעות הדבר היא אפשרות נוחה יותר לנסיעה לאורך מסלולי טיול קלאסיים (לדוגמה נסיעה מ"עמק המוות" או מאגם טהו ליוסמיטי).

אחו מישורי בין הרכסים. בשל מיעוט גשמים הוא חרב (צילומים: משה ריבל)

את הטרק המדובר - 45 ק"מ שמתחילים ברום של 2,500 מ', מטפסים עוד 1,000 מ' במהלך 20 הק"מ הראשונים, ואז צונחים כמעט 1,500 מ' על סלע גרניט לאורך 25 הק"מ האחרונים - נהוג לעשות זאת במשך שלושה ימים. לאורך המסלול יש כמה אתרי קמפינג, רובם מוגדרים "פרימיטיביים", כלומר על החונה בהם לדאוג לכל צרכיו ולא להשאיר זכר לביקורו במקום.

לא דובים

החלטנו לעשות את הטרק במשך יומיים, ועובדה זו הדאיגה אותי מעט, הן בגלל הגובה וגם בגלל הברכיים. כל מטייל העושה את הלילה בשטח חייב בשני דברים - רישיון טיול (Wilderness Permit) ו"כספת דובים" (Bear Vault או Bear Canister). הרישיון הוא פורמלי בלבד, וניתן להוריד את הטופס דרך האינטרנט, "כספת הדובים" היא קופסה מיוחדת שדובים לא יכולים לפתוח, ובה יאוחסן במהלך הלילה כל דבר שיש לו ריח - ממזון ועד משחת שיניים.

פקחי הפארק מוסמכים לבדוק שיש בידיכם "כספת דובים" (פריט שקונים או שוכרים בחנויות לציוד מחנאות), ואף לקנוס אתכם אם אין. אני לא מציע לזלזל בדובים של הסיירה, הם חכמים מאוד ונחושים מאוד. את הכספת השאירו בלילה במרחק סביר מן האוהל (יש המחמירים ותולים אותה באוויר), חבל לקלקל את שנתכם הערבה במאבק עם דוב החושק בבמבה שהבאתם מישראל ותכננתם לפתוח בסוף הטרק.

דובים ובני אדם, צמחים מעיינות - כל טוב של הטבע בסיירה נבאדה

פקודות נכתבו בדם - אמנם הנזקים בנפש מועטים, אבל הדובים גורמים לנזקים רבים ברכוש. בכל מקרה, אם נתקלתם בדוב, אל תברחו! נסו להיראות כמה שיותר גדולים ומרעישים (מילה אחרונה בקשר לדובים - אם אתם מתכננים להשאיר את הרכב בחניה לזמן ארוך עשו את אותו הדבר גם לאוכל שברכב. לצד כל חניון תראו שורה של ארונות ברזל. אלה מיועדים לאחסון האוכל שלכם, ואותם הדובים לא יכולים לפתוח).

שאלתי מחבר אוהל קליל, שק שינה חם וקל ו"כספת דובים", והכנתי את עצמי ליומיים קשים אך מהנים. "מי עוד בא?" שאלתי את ד'. "ג'סטין" הוא ענה. ג'סטין הוא טייס F-18 בצי האמריקני (בישראל היו מכנים אותו מן הסתם "סרן גימל") - בחור צעיר, בכושר מעולה, העושה חופשה קצרה אצל הוריו בדרום קליפורניה.

קבוצת לחץ

"אה, עוד משהו", אמר לי ד' בטרם ניתקנו את השיחה, "ארט חייב להיות בבית ביום ראשון בבוקר - לבן שלו יש טורניר בייסבול, כך שנצטרך לעשות את הטרק ביום אחד". עוד הוסיף שהאוטובוס האחרון מיוסמיטי לממות'-לייקס (זהו קו שנוסע לאורך כביש 120, חוצה את טיוגה פס ויורד לעיירה הציורית ממות'-לייקס. הדרך היחידה שלנו לחזור אל הרכב) יוצא בחמש אחר הצהריים, כך שנצטרך למהר.

הנחתי את השפופרת. לבי פעם בעוז ומחשבותיי נדדו אל מחוזות הכאב והסבל (טוב, זה לא היה עד כדי כך ציורי...). לא הייתי בטוח שהכושר הגופני שלי יוכל לעומס כזה (כאמור, הגבהים והירידה הקטלנית). בנוסף (וזה לא שאני מסתובב עם מגדיר צמחים ומתעכב שעות ליד כל מצליב פרפרני), אני חובב צילום נוף וקיוויתי שיעלה בידי לתעד ברוגע את יופיו של האזור. בהכירי את עצמי - ובחוסר אחריות אופייני - החלטתי להצטרף.

יצאנו ממחוז אורנג' ביום שישי בצהריים, צפונה לאורך הכביש הבין-מדינתי שמספרו 5 (כביש החוצה מדרום לצפון את כל המדינות המערביות של ארצות הברית, בין מקסיקו לקנדה). השיחה במכונית נסבה על טיולים עתידיים (ארט), חוויות מקורס טיס (ג'סטין) ומסיבות בלאס וגאס, במועדונים שבהם השירותים משותפים לנשים, גברים ושאר מרעין בישין (ד'). העברנו את הפקקים הידועים לשמצה של יום שישי בנעימים, ואחרי כמה עשרות קילומטרים עזבנו את כביש 5 וירדנו לכביש 14 המוליך קדמה וצפונה, למדבר.

כביש 14 לא ראוי לציון מיוחד - לאורכו תוכלו לראות את האקוודוקט של קליפורניה (מזכיר את המוביל הארצי שבבקעת נטופה), הרבה רכבות משא ועיירות מאובקות. באביב פורח כאן הפרג הקליפורני בהמוניו, פרח אנדמי לאזור, המכסה את גבעות המדבר בשטיח כתום (יש קו חם שניתן להתקשר אליו בחודשים מרס-אפריל הנותן מידע עדכני על מצב הפריחה). ליד העיירה מוהאבי (אנחנו נמצאים בחלקו המערבי של מדבר מוהאבי) ניתן לראות שדה תעופה ובו מאות מטוסים. מקום זה משמש כבית קברות למטוסים ישנים, וכמקום אחסנה לטווח ארוך למטוסים פעילים (כולל ספייסשיפ-1 החללית הפרטית הראשונה).

המדבר ה"אמיתי" מתחיל מבחינתי בכביש 395. אחד הכבישים האהובים עליי - חד-מסלולי ברובו. הוא מתפתל בינות לנופים ייחודיים, היסטוריה של חלוציות, כריית זהב, ניוון ומוות. לכל אורך הדרך ניצב משמאלך רכס הרים נישא, שפסגותיו מושלגות כל השנה. אלו הם הרי הסיירה-נבאדה שעליהם נטייל מחר.

כביש 395 בעלייה לממות'-לייקס. אזור שופע מעיינות חמים ואגמים  

הנוכחות שלהם - מלאת ההדר - משרה על החולפים בכביש הרגשה מאוד עצמתית. הנסיעה ארוכה, ולעתים מונוטונית. מומלץ לעצור מדי פעם למנוחה או לצילום. הדרך עוברת ליד מה שנראה כמו מחנה צבאי ישן עם מגדלי שמירה. זהו "מנזנאר" - מחנה ריכוז שבו נכלאו במהלך מלחמת העולם השנייה אמריקנים ממוצא יפני (כן כן, באמריקה).

אני ממליץ לעצור בתחנת המידע שבצומת עם כביש 190 (כביש מדהים בפני עצמו, המוביל ל"עמק המוות"). מתנדבים שגיל הפנסיה כבר מזמן מאחוריהם, ישמחו להעמיס עליכם מפות וחומרי הסברה על האזור. בקשו את המפה של גבעות אלבאמה. זהו אזור הנמצא בפאתי העיירה Lone Pine, ומתייחד בתצורות סלע שונות ומשונות, הכוללות קשתות סלע רבות.

הגבעות שימשו רקע לצילומי מערבונים רבים, וניתן לסייר במקום עם הרכב (דרכי עפר כבושות) ולצאת לגיחות רגליות אל הקשתות. אם זמנכם בידכם, המשיכו כ-20 ק"מ בכביש הצר המוביל מגבעות אלבמה לכיוון ההרים, ותגיעו לוויטני פורטל (Whitney Portal). הר וויטני הוא הגבוה ביותר בארצות הברית (היבשתית), והפורטל הוא נקודת היציאה למעפילים לפסגתו (ברום 4,418 מ').

קשת מוביוס ומתוכה נשקף הר וויטני. מערבונים רבים צולמו פה

הטיפוס, שאינו טכני אבל עם זאת מאתגר, הוא מסלול מאוד פופולרי. הפופולריות שלו הביאה את רשות היערות להגביל את מספר הרישיונות הניתנים לטיפוס, וכן לחייב את המטפסים לשמור ככל הניתן על האיזון האקולוגי, כולל החובה לאסוף את הצרכים. אז כן, אם אתם מתכננים לטפס את וויטני, קחו עמכם כמה שקיות ריקות...

גבעות אלבאמה

אלמנט נוסף הבולט לעין לאורך הכביש הוא הבתים הנטושים ועיירות הרפאים - מקומות יישוב ומפעלי כרייה שיושביהם לא יכלו עוד. לעתים תעברו ליד מצבור בתים נטושים, אבל באחד או שניים מהם תבחינו בסימני חיים: מכונית חדשה או כביסה תלויה. תמיד יש בי רצון עז לגשת אל אותם אנשים ולשאול מה הם עושים שם, ממה הם חיים, אולם אף פעם לא אזרתי עוז לעשות כן.

הכביש ממשיך דרך כמה עיירות בעמק אוונס (Owens Valley), ואחרי בישופ מתחיל לטפס להרים. קטע הכביש מכאן ועד ממות'-לייקס הוא לדעתי מהיפים בעולם. הכביש מתפתל בינות להרים, עליהם ניתן להבחין בבתי עץ המשמשים בתי קיץ לעשירי לוס אנג'לס. באזור יש כמה אגמים ומעיינות חמים (שבאחד מהם עצרנו בדרך חזרה).

תחנת דלק נטושה בכביש 395 שלאורכו נקודות יישוב נטושות רבות

כפי שמעיד עליה שמה, ממות'-לייקס (השוכנת למרגלות הר ממות') מוקפת באגמים רבים, חלקם נגישים ברכב וחלקם ברגל בלבד. בקיץ זהו גן עדן למטיילים, דייגים ורוכבי אופני הרים - במקום מתקיימת תחרות דאון-היל מפורסמת (אם אתם מתכננים לחנות ליד אחד האגמים, קחו הרבה חומר דוחה יתושים), ובחורף, ממות' היא מֶכה של חובבי סקי.

בגובה של 2,400 מ' העיירה משמשת את מיטב הרצים הבכירים של נבחרת ארצות הברית, שנהנים ממקום אידאלי לאימונים. סיכוי טוב שתפגשו את מב קפלזיגי, רייאן הול או דינה קסטור (רצים אולימפיים המתגוררים בממות'-לייקס), עוצרים ב"לוני בינס" לקפה וגרנולה אורגנית אחרי אימון הבוקר שלהם.

מנוחה ונחלה

לפני ממות' ביקשתי מד' שיעצור בשוליים. צבעי השקיעה המהממים והפרות הרועות באחו בשלווה גירו את בלוטות הצילום שלי. לאחר שהשבעתי את רעבוני, המשכנו עוד כמה קילומטרים, אל החדרים ששכרנו ללילה. פת ערבית אכלנו בפאב האולד-דאבלינר בממות'-לייקס, שם שתינו בירת סיירה נבאדה משובחת (מבשלת סיירה נבאדה, בבעלות יהודית, התחילה כתחביב, והיום היא אחת המצליחות בקליפורניה. המבשלה מקפידה להיות "ירוקה", והיא מייצרת את כל החשמל שאותו היא צורכת, ומשאיות החלוקה מונעות בגז. הפייבוריטית שלי היא בירת ה-IPA שלהם).

הנוף המדברי הופך לנוף פסטורלי בכניסה לממות'-לייקס

קמנו באשמורת אמצעית, ולאחר התארגנות קצרה יצאנו לדרך. לקחתי עמי תרמיל קטן ובו שקית מים של שלושה ליטרים, חטיפי אנרגיה ושקית של "טרייל-מיקס" (מיני בוטנים, צימוקים וחמוציות). ארט (המינימליסט) לקח תרמיל קטן ובו מעיל דק, שלושה חטיפי אנרגיה ובקבוק מים ריק של חצי ליטר (כשהוא היה צמא, הוא מילא את הבקבוק בערוץ ושתה).

מממות' המשכנו צפונה על כביש 395 לכיוון טיוגה פס. למי שזמנו בידו, מומלץ לבקר במונו לייק ובעיירה לי-ויינינג שלידו, אבל אנחנו מיהרנו לאוטובוס של חמש... מהרגע שבו עוברים את מעבר הטיוגה (בגובה 3,031 מ'), וממשיכים בכביש 120, מתחילים להרגיש שנמצאים במקום מיוחד. המאמינים יברכו "מה רבו מעשיך", והספקנים פשוט יתפעלו מיופיו של האזור.

הכביש צר ומתפתל. שימו לב שמזג האוויר באזור הפס יכול להשתנות במהירות - גם בקיץ - ובואו מוכנים עם ביגוד חם. המשכנו בדרך, ואחרי שעברנו את הלודג' עצרנו בחניון ליד תחילת השביל. אחסנו את כל האוכל שהיה במכונית באחת מכספות המתכת להגנה נגד דובים, הבטנו במפה ויצאנו לדרך.

היה קר, והאוויר דליל. ארט הוביל בצעד בוטח, ג'סטין אתו ואני וד' אחריהם. השמש עוד לא זרחה, והמצלמה הייתה עדיין בתיק. אחרי כשני ק"מ רגועים חצינו את נהר הטולום. מכאן מתחילים כמה קילומטרים של טיפוס. השיפוע אינו תלול, אבל בגובה של שלושה ק"מ - ובפרט לשוכני השפלה (אנחנו) - המאמץ הוא רב והנשימה כבדה.

מעמסה במסע

הטיפוס הוא בסינגל טרק העובר בתוך יער. הודיתי לעצמי שלא התפתיתי ללבוש מעיל, והקפדתי לא לתת לארט להתרחק יותר מדיי. יצאנו מהיער אל האחו, עדיין במגמת עלייה; הנשימה כבדה, אבל הלב נפתח. בשביל זה באנו לפה. זוהי - בשבילי - נקודת השיא של הטיול. אחו ירוק כמו של היידי בת ההרים, משובץ בולדרים ומוקף פסגות מושלגות. במרחק נצץ אגם שעמדנו לעקוף אותו מימין.

למרות, ואולי בגלל המאמץ הגופני, הייתי בתוך זרם תודעה מוזר ונעים. "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה את ישראל מארצו... הגעתי אני אל הרי הסיירה נבאדה באחת מערי הגולה" חידדתי בראשי את נאום ש"י עגנון בשוודיה. השמש זרחה והתחלתי את עצירות הצילום, למורת רוחו של ארט.

השנה יבשה מתמיד, והערוצים, המפלחים שתי וערב את כרי הדשא, חרבים. נכנסנו לעוד קטע של יער ועוד טיפוס. על השביל עמדה קבוצת צופים על מדיהם וציודם הכבד, עם המדריך שלהם. המדים מגוהצים ומלאי סמלים, ולא ממש מזכירים את אפנת החולצות הגזורות החביבות על צופי ארצנו. בהמשך פגשנו שתי נשים ממש מבוגרות. עצרנו להחליף שלומות, וגילינו שהן עושות את אותו מסלול - בכיוון ההפוך - במשך ארבעה ימים, כשכל ציודן על גבן. לא יכולתי שלא לומר להן כמה אני מתרשם. הן הודו לי בחיוך והמשיכו אל תוך הזקנה שאני מקווה שתהיה לי.

הלבוש הוא רק אופציה. שלל המעיינות החמים מתוחזקים בהתנדבות

הגענו אל הנקודה הגבוהה במסלול. מתחנו מעט את שרירי השוקיים והארבע-ראשי שעבדו קשה במהלך השעות האחרונות, והתפנקנו עם חטיף אנרגיה. היינו עכשיו על "שביל ג'ון מיור", במגמת ירידה, והראש שהחל קצת לכאוב בגובה נרגע. בערוצים כאן זורמים מים צלולים, וארט מילא את הבקבוק והרווה את צימאונו (כל הספרים ואתרי הטיולים ממליצים לפלטר או לטהר את המים הזורמים כאן מחשש לחיידק הגיארדיה). עברנו ליד חניון לילה שבו אוהלים ועשן מדורה. הסיכוי לצפות בדוב במקומות האלה, גדול יותר.

הירידה הגדולה החלה. לפי ארט, הלכנו בקצב טוב ונספיק את האוטובוס. הירידה הייתה ביער לא צפוף, ומבעד לענפי העצים ניתן לראות את ההרים מצדו השני של נהר המרסד (שזורם בתוך שמורת יוסמיטי). זוהי ארצו של אנסל אדמס, גדול צלמי הטבע האמריקנים שהנציח את האזור במצלמתו. הברכיים נאנקו תחת העומס; קיללתי את המצלמה הכבדה וניסיתי לשמור על טכניקה טובה.

לפתע נגלה מבין העצים מראה מוכר. זו הייתה חצי הכיפה המפורסמת של יוסמיטי (Half Dome), אבל מהצד השני, לא זה המוכר מתמונות הנוף. התקרבנו אל הכיפה וראינו טור ארוך של אנשים המטפסים עליה. עצרתי לצלם. מהרגע שעברנו את הכיפה, היינו באחד המקומות המתוירים בארצות הברית, ובשביל היו המון אנשים.

מחצי הכיפה עד לנהר המרסד השביל צונח בתלילות, וכשהגענו לנהר טבלנו את רגלינו הדואבות במימיו הקפואים. המשכנו לרדת, כשמימיננו מפלי ורנל צונחים בעוז אל עמק יוסמיטי. ככל שירדנו הפך השביל להיות צפוף יותר ויותר, וכשעקפנו משפחות עם ילדים ועגלות ידענו שסוף המסלול קרוב. בתוך העמק הייתה מהומה רבה.

יולי-אוגוסט הם החודשים החמים, והשמורה הייתה מלאה תיירים אמריקנים וזרים. בלי לשים לב הגענו לסוף המסלול. עלינו על השאטל ונסענו אתו אל קורי וילאג', משם יוצא האוטובוס. חטפנו כריך במזנון ומיהרנו לעלות לאוטובוס. הנסיעה עד לממות'-לייקס אורכת ארבע שעות, והנהג תיאר בפירוט את המראות והנופים שלאורך הדרך. ירדנו במחצית הדרך ליד תחילת המסלול, שם התחילה הדרך הארוכה הביתה.

• הכתבה פורסמה בגיליון פברואר 2011 של הירחון "טבע הדברים"
  

• מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד