"ובמקום הראשון"? כמעט. אולי בחמישי

מדי פעם, מתרומם ענן המנחוס הרובץ על רוממה, ושט לו לאיטו למחוזות אחרים. עד שיחזור, פתאום זורחת שמש קטנה בערוץ הראשון וקרניה המיטיבות מגיעות אפילו למסכים הביתיים שלנו, אם רק נזפזפ קצת ונטרח לצפות. "ובמקום הראשון" היא קרן אור מלבבת ומחממת את הכמהים לנוסטלגיה, אבל גם קצת מעבר לכך, וטוב שכך.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet וקבלו תכנים וסרטונים בלעדיים

בסדרה בת ארבעה פרקים שנוצרה לקראת הקדם-אירוויזיון, יטייל מוקי בעברנו הקולקטיבי, עשור בכל פרק, ויספר לנו איך היה ומה היה בימי התום. המטרה החתרנית שחבויה בקונספט היא כמובן למצב את האירוויזיון כמשהו קצת יותר מתוחכם ממסיבת טראש לגייז ודודות מקשישות.

יזהר כהן על במת האירוויזיון. היו עוד דברים בסבנטיז (צילום: ערוץ 1)

כמי שהאירוויזיון הוא מנת הטראש השנתית הכי מתוקה שלה, אני פסולה לעדות בעניין סיכויי ההצלחה לשינוי התדמית, אבל בכל זאת שמחתי לראות בין המרואיינים בפרק שהוקדש לשנות ה-70 גם את רוביק רוזנטל ומנחם בן, לצד ברוריה אבידן-בריר. אפילו פרופסור להיסטוריה גררו למיזם, כדי שיסביר כי נצחונותינו העוקבים בסוף שנות ה-70, עם "אבניבי" ו"הללויה", נתפסים ככפרה אירופית על חטאי האנטישמיות. נניח. ממילא אי אפשר להוכיח את הטענה הזאת. היא רק מאפשרת לשלוף מן הארכיון הענק של רוממה תמונות בשחור לבן ממלחמת יום הכיפורים, ואת סאדאת ובגין בצבע כשהם מדברים שלום.

הכוונות באירופה, הביצוע ברוממה

עבור מוקי, זו ההתנסות הטלוויזיונית המשמעותית הראשונה כמנחה המוביל סדרה, ובתחילת הפרק הוא אכן מסתמן כטירון שאינו יכול לדקלם טקסט באופן משכנע מבלי להבליע את המלים במהירות שאינה מתאימה לרוב צופיו המבוגרים של הערוץ, אלה שזוכרים איפה בדיוק הם היו כשיזהר כהן זכה, וגם עוצרים אותו ברחוב עד היום כדי לספר לו את זה. בהמשך הוא משתפר והופך למראיין חם, אמפתי ומשועשע, ובעיקר כזה שמפגין סקרנות ראויה לפיסת ההיסטוריה החביבה שרצה על המסך.

מוקי עם ליאור נרקיס. מראיין אמפתי (צילום: רפי דלויה)

אלא ששהותו הארוכה של המנחוס מעל לראשי העושים במלאכה מעיבה גם על הכוונות הטובות ביותר. היה נחמד, אבל היה הרבה יותר מדי יזהר כהן בפרק הזה. כהן אכן העניק לנו את תהילת העולם ברגע, בעודו עומד על הבמה בפריז ("הרגשתי כמו קרפיון", הוא אומר), ונסיקתו ונפילתו ותחושת השליחות שלו אכן שווים אייטם מורחב בפרק על שנות ה-70, אבל איפה גלי עטרי ו"הללויה"? ואיפה הניסיון להשוות בין השניים? איפה הסיפור שלה ושל מי שהיו שם לפניה, שנעדרו מן המסך, למעט בקטע קצרצר מן הפזמון של "הללויה"?

אפילו שונאים מושבעים של התחרות יכלו למצוא נחמה בפרק הזה, כשאריאל זילבר סיפר כמה הוא מתעב את המופע וחוזר ל"תן לי כוח", גם הוא מבּציר השנה המופלאה שהסתיימה בזכייתו של כהן.

"תן לי כוח" הוא עדיין חלק מנכסי צאן הברזל של הזמר העברי. "אבניבי", כפי שהודה אהוד מנור ז"ל בקטע ארכיון, הוא שיר קצת, איך נאמר זאת? ילדותי. בלי להעליב. לאורך הזמן, התחכום ניצח.

הניסיון לחבר בין תחרות הזמר הכי נצפית באירופה לבין ההיסטוריה הקולקטיבית שלנו הצליח איפוא רק בחלקו: על רקע גסיסתו האיטית של הערוץ הראשון, גם זה הישג נאה. לא דוז פואה, אלא איפשהו בין המקם החמישי ל-17. והעיקר שייצגנו את העם, המדינה והספר של יזהר כהן בכבוד.