הח"כים הערבים - בין קדאפי למערב
הח"כים הערבים, באיחור קל, הביעו חרטה על הביקור בלוב. עכשיו זה הזמן שלהם להרים את הקול נגד עוולות כמו החזקת שליט בשבי, נגד חיזבאללה מחרחר המלחמה, נגד הרציחות על כבוד המשפחה - אז תעשו צעד בונה אמון כלפי היהודים
האירועים בלוב קרעו את מסכת ה"שפוי תחת כדורי הרגעה" שעטה קדאפי על פרצופו בשנים האחרונות. מי שתרבות המזרח התיכון נהירה לו, מעולם לא קנה את התרגיל הנלוז של המנהיג חובב הטרור ולכל היותר חשב שהוא מתעל את הפסיכופטיות שלו מתחביבים כמו קצירת המונים והפלת מטוסי נוסעים, לעניינים לא מזיקים כמו מופעים גרוטסקיים על בימת האו"ם. אבל הנה מסתבר שכשהמצב קצת מסתבך, רוצח נשאר רוצח.
ההתנהלות הקדאפית הזו טפחה על פניהם של נבחרי ערביי ישראל, שבאפריל אשתקד נסעו לבירת לוב להיפגש עם לואי ה-14 של אפריקה הצפונית. הנסיעה הזו זכורה, בעיקר מפני שהבטן התהפכה למראה אחמד טיבי ושאר נבחרי הציבור הערבי בישראל, כשהם, באופן המילולי ביותר, מלחכים
את פנכתו של השליט המופרע. גם המבקרים הקשים ביותר שיש לטיבי בארץ השתוממו לנוכח דברי הקילוס שהרעיף הד"ר המלומד על הקצב עוטה הסדינים שמולו.
קשה היה להבין איך אנשים שחיים תחת משטר דמוקרטי עשרות שנים, בעלי מקצועות חופשיים ומחזיקי תארים אקדמאיים פשוט מתרפסים התרפסות כל כך בוטה אל מול צורר משוגע שמסמל באופן המובהק ביותר את הפיגור שפשה בעולם הערבי מזה מאות שנים.
הביקור ההוא, יחד עם גילויי האלימות הקשים של קדאפי, כבר הביאו רבים לשאול שאלות קשות את אחמד טיבי, חנין זועבי וחבר מרעיהם. ואמנם הח"כים הערביים הביעו, באיחור קל, חרטה על הביקור ההוא. וטוב שכך.
ובכל זאת, קצת קשה להאמין שהח"כים הערביים לא ידעו עם מי יש להם עסק כשנסעו לשם. יש בביקור ההוא משום קושי שאינו ניתן לגישור. קושי אשר מדגיש את הבעיה המרכזית של ערביי ישראל, ובעיקר את המרחק האמיתי בין המגזר הזה להנהגה שלו. כיהודי ישראלי שמכיר את שכניי, הן כפועלים שבנו את ביתי והן כחברים שעובדים בחברות היי-טק, קשה לי לגשר על הפער בין הידידות והאהדה הרבה שאני רוחש כלפיהם ובין הריחוק העצום ממה שהמנהיגות שלהם משדרת.
לאן הם שואפים?
בהביטי על התנהלותם של נבחרי המגזר הערבי, אני שואל להיכן מובילה הדרך שלהם? לאן הם שואפים? אלו ערכים הם מייצגים? האם הם מבינים את האחריות המוטלת על כתפיהם כמי שאמורים לחנך ולחתור לדו-קיום? האם הם מכניסים את האחריות הזאת למערכת השיקולים שלהם לפני שהם יוצאים לעוד נסיעת חנופה ללוב, סוריה או למשט אלים לעזה? היכן המנהיגות המקומית שתדע לאו דווקא להזדהות באופן אוטומטי עם ההנהגות של שכנינו, אלא דווקא לבקר אותן. להאיר לאחיהם שמעבר לים והמדבר את הדרך לדמוקרטיה ושוויון זכויות?
נכון, רוב האשמה על האפליה בחברה הישראלית נופלת על הרוב היהודי. ממשלות ישראל לא הצטיינו אף פעם בהשוואת התנאים של המיעוטים הגרים בתוכנו. אפילו לא של אלה שנאמנותם למדינה אינה מוטלת בספק. מספיק לבקר בכפרים ולראות את ההבדלים בין רחוב ראשי בטייבה לרחוב ראשי בהוד השרון. אלא שהאפליה המובנית הזאת אינה באשמת היהודים בלבד. גם ערביי ישראל צריכים לשאול את עצמם מה הם יכולים לעשות בכדי לשפר את מצבם כאן.
אלא שההנהגה הערבית בישראל ממאנת לשאול את עצמה את השאלה הזו. הם מלאי טענות כרימון. הרבה מהטענות מוצדקות. חלקן מופרכות. אבל נדמה שהם מסרבים לראות את החלק שלהם במשוואה. הם ממאנים להבין כי מקור האפליה נובע בראש ובראשונה מחוסר אמון בסיסי של החברה היהודית בהם. רוב הישראלים לא מצפים שערבים יצטרפו לגולני. חלק נכבד גם לא חושב שיש צורך בהצהרת נאמנות בכדי שיהיו אזרחים במדינה. זה גם די מובן שערבי לא רוצה לשיר התקווה. הקונפליקט שהערבי הישראלי מתמודד איתו ברור למדי. ובכל זאת, דבר אחד אנחנו מבקשים מההנהגה הערבית בארץ: שנראה עין בעין את הערכים הבסיסיים של החיים כאן. וזה, לצערנו, קשה לראות. במיוחד עם ההנהגה הנוכחית.
ללמוד מקמרון
לפני כשבועיים נאם ראש ממשלת בריטניה, דייויד קמרון, נאום מכונן כשטען שהרב תרבותיות נכשלה בארצו. שבריטניה לא תסבול שמיעוטים לא יתיישרו לפי הקוד האתי הבסיסי ביותר של חיים דמוקרטיים וזכויות אדם. אתם, נבחרי הציבור של המגזר הערבי, חייבים לתת תשומת לב יתירה לנאומו של קמרון. למענכם. לא למעננו. אם תוקיעו את הרודנים. אם תראו שהרגישות שלכם כלפי זכויות המגזר שאתם מייצגים אינה נופלת מהרגישות שלכם לזכויות של העולם הערבי המדוכא. אם תרימו את
קולכם כנגד עוולות כמו החזקת גלעד שליט בשבי החמאס ללא זכויות מינימליות, כנגד חיזבאללה מחרחר המלחמה, שאף הרג בכם כשהוא משליך גראדים ללא אבחנה, כנגד הפשיעה, כנגד הרציחות על כבוד המשפחה וכבוד בכלל, כי אז תעשו צעד בונה אמון כלפי הרוב היהודי.
זה לא יביא לשגשוג ביחסים. אבל זה בהחלט יצמצם את המתחים, ירחיב את ההבנה ויגדיל את התקווה לשיתוף פעולה ולמיגור האפליה. הערבים שאנחנו פוגשים ביומיום נשמעים הרבה יותר קרובים אלינו מכם - אלה שאמורים לייצג אותם בכנסת. אולי זה לא יוסיף לכם מנדטים, אבל זה יוריד לא מעט מליברמן. האם זהו לא חלק מהאינטרס שלכם?
קובי מלוק, סופר. מחבר הספר "פעמיים חיים בבקשה" ומנהל בתחום ה-InternetTV
לפנייה לכתב/ת 
